מחירות לעבדות

את הכותרת "מחירות לעבדות" נתן חיים חפר למקאמה שלו, שהתפרסמה ב"ידיעות אחרונות" לקראת פסח ב-9.4.82. חודשיים אחר-כך פתחה ישראל - בהנהגת ראש הממשלה בגין, שר הביטחון שרון והרמטכ"ל רפול - במלחמת לבנון (הראשונה). בשטחי "ארץ-ישראל השלמה" היו אז רק התנחלויות בודדות. המילה "אינתיפאדה" לא הייתה ידועה. ללא גבולות, קווי הפרדה או מחסומים בין השטחים לישראל, מעט מאוד ישראלים ידעו מה קורה שם. הם הכירו את הפלסטינים דרך הפועלים בבניין, במסעדות ובכל עבודה קשה. העיתונות דיווחה מעט מאוד על המתנחלים ומעשיהם, כך שהמקאמה של חפר יכלה לזעזע רבים. ברור שהוא קיווה לכך. הנה:

• "מה קורה לנו, מה קורה לנו, מה אנחנו עושים?
  כיצד, תוך שנים כה מעטות הפכנו לעריצים ולנוגשים?
  ואנחנו - העם אשר תמיד - גם ברגעיו הקשים,
  קרא לצדק, קבע חוקי מוסר, נלחם לצד החלשים;
  והיום - אנחנו מטילי העוצר, אנחנו האוסרים והעונשים;
  אנחנו - ודווקא לומדי התורה שבינינו, אנשי האמונה,
  מסיגים בית בבית ועושקים יתום ואלמנה,
  אנחנו - ודווקא לומדי התורה שבינינו - בעיניים שונאות וקודחות
  שורפים גם את הגלילים וגם את האותיות הפורחות.
  "הדיקטטורה קרבה, כמו ענן שחור היא זוחלת לאטה,
  ואנחנו, שהיינו מומחים לחזות דיכוי, שתמיד ידענו את הדרך והשיטה,
  אנחנו עוצמים עינינו ואוזנינו ואומרים: כאן זה לא יכול להיות
  וממשיכים בעסקינו כרגיל, ומתעלמים מן העובדות והראיות,
  הפה הולך ונסתם, ורבים מאלה שהיו פעם אמיצים ויפים
  מתחילים לחשוש למשכורת, לעמדה, להנאות - והולכים ומתקרנפים".

כאן דרושה פרשנות מסתייגת: הדיקטטורה אומנם באה, אבל בדמות מדינת אפרטהייד, שבה רק חלק אחד של האוכלוסייה נשלט בדיקטטורה, ואילו אנחנו הישראלים לא סובלים ממנה ישירות ויכולים לחיות טוב ולהתקרנף בנחת. הלאה:

• "ואולי צריך פעם לנקוב בשמותיהם של פוני העורף בטלוויזיה ברדיו, וגלי צה"ל
  שהרי גם לדמוקרטיה יש קו אדום, גם לדמוקרטיה ישנו 'אף-שעל'.
  והגיע העת להשיב מלחמה, ולהשיב לשורות את ההססנים,
  לקרוא 'מי לחרות אליי!' - לקרוא תגר על השאננים,
  כי הדיקטטורה הולכת וקרבה וכולכם רואים את הסימנים".

אלה שהיו אז תינוקות - היום כבר בצבא. אולי הם לא יבינו את זה בכלל, אבל הקטע האחרון מעיד עד כמה היה חפר - הלהיט של דור הפלמ"ח ומלחמת הקוממיות - משוכנע שהוא מייצג את רוחה של ישראל, עד כדי כך שמוסדותיה התרבותיים, כמו "הטלוויזיה" (היה אז ערוץ אחד בלבד), רדיו וגלי צה"ל, היו בעיניו לצד ה"אמיצים והיפים". היו זמנים... חפר גם ידע שאותם "אמיצים ויפים" רואים עצמם כאילו הם החזקים:

• "...ואל תגידו שאתם חזקים, שכאן זה לא יקרה ושלדיקטטורה לא תהיה כאן חגיגה.
  אתם כבר מושמצים ומקוללים, אתם כבר בעמדות נסיגה.
  וצפירות האזעקה הרי נשמעות וצריך את כל הכוח לאגור,
  וצריך להכין את העם - וקודם כל את עצמנו - למצור.
  ...והמלה 'בוגדים' ו'תומכי אש"ף' מוטחת בפני מיטב בניה של הארץ הזאת;
  ומחר... יהיה מאוחר מדי, כי לא קמנו ולא העזנו לעשות".

חפר ראה איך קריאת הקרב שלו למען החירות, נופלת על אוזניים סתומות בקניידלך באותו פסח. שום תנועה או מפלגה שהתנגדה לחזון ארץ-ישראל השלמה, לא קבעה "קו-אדום" להשלמתה עם מדיניות ההתנחלות. "מיטב בניה של הארץ הזאת" לא אמרו "אף שעל" בהגנה על עצם קיומנו כמדינה דמוקרטית חופשית... הם שירתו בנאמנות את המשטר, עד שהמתנחלים השיגו את מטרתם ויצרו מציאות כמו זאת שחפר והם כל-כך רצו למנוע. אני מוכן לחתום היום על הסיום שנתן אז חפר למקאמה שלו:

• "על כן ביום חג החירות הזה, יום צאתנו מצרים אל החופש אל הפדות,
  הבה ונחסום ונקעקע את הדרך המוליכה מן החירות אל העבדות
  פן מחר לא יהיו לנו חיים שבשבילם כדאי למות...".