השבוע נכחתי במסגרת עבודת הסטודנט שלי כסדרנית בתיאטרון בהופעה של "הפרויקט של עידן רייכל". מה אגיד ומה אומר? הופעה מדהימה לכל דעה.
מה שהפליא אותי מעל הכל הוא שהאולם היה מלא כולו, כולל היציע, עד אפס מקום. השירים שרובם קשורים לשפה האמהרית זכו לתשואות מצד הקהל במשך כל ההופעה.
והדבר הראשון שחשבתי עליו הוא שאותם אנשים המייצגים את החברה הישראלית, באים, משקיעים מכספם, מזמנם ובאים ליהנות מהתרבות האתיופית בסופו של דבר.
אותה חברה ישראלית שביום-יום, לצערנו, עדיין אינה מקבלת באופן שווה את האוכלוסיה האתיופית.
האתיופים תורמים למדינה, רובם ככולם משרתים ביחידות קרביות בצה"ל, חלקם לצערנו הצטרפו למשפחת השכול, הם שמבחינתם הם חלק בלתי-נפרד מהחברה הישראלית, זוכים ליחס מפלה מצד המדינה.
באחד הקטעים, עידן רייכל, יוזם הפרויקט, מספר על הזמרת כברה קסאי, חברה בצוות הפרויקט, שבילדותה רצתה לשאול שאלה את המורה והמורה אמרה לה: "אני לא עונה לילדים כמוך".
אימה ניסתה להרגיע אותה הגיעה עימה לבית הספר ובמילים עדינות "החטיפה למורה".
הקהל שואג במחיאות כפיים סוערות למשמע הסיפור.
אבל האם משהו השתנה מאז?
עדיין ילדים אתיופים לא מתקבלים לבתי ספר בשל עדתם, עדיין לא ראיתי ילדים אתיופים משתלבים כראוי עם שאר הילדים, מגיעים לשחק בביתם ללא הבדל.
עוד מספר רייכל במהלך ההופעה, על כך שנכח השנה באירוע מרגש לציון יום מרטין לותר קינג בארה"ב, שבו ניגן לפני הנשיא אובמה, רייכל מספר שזה היה אירוע מרגש מבדרך-כלל היות ולראשונה היה זה נשיא אפרו-אמריקני שנכח באירוע.
ואולי בכך יש לנו הרבה מה ללמוד מהאחות הגדולה ארה"ב, שהצליחה לגשר על הפער הגדול שהיה קיים בין שחורים ללבנים, ולהביא לשוויון מלא בין השניים.
הפרויקט של עידן רייכל הוא ללא ספק הפרויקט של המדינה ולא רק בגלל היכולות המוסיקליות והווקאליות המדהימות, הוא הפרויקט של המדינה בכך שעלינו, בתור אזרחי המדינה, לא להסתפק בלבוא ולשמוע את התרבות האתיופית המוסיקלית, עלינו בתור חברה לעשות צעדים ממשיים לשילוב האוכלוסיה האתיופית בחברה שלנו.
פרויקט משמעותי והכרחי.