מנהיגת קדימה וראש האופוזיציה,
ציפי לבני, חוזרת וטוענת בכל נאומיה, שרק לה יש כביכול, "חזון", "רעיון" ו"פתרון", להשגת השלום בסכסוך עם הפלשתינים. האמנם?
היא חוזרת וטוענת גם שרק לה ולקדימה כביכול יש "דרך" של "פוליטיקה נקייה ואחרת". האמנם?
ציפי לבני חייבת לתת תשובות לציבור:
מהו "הרעיון" שלה?
- האם להמשיך בנסיגות, בתמורה ל"שלום על המדף"?
מהו "החזון" שלה?
- להיות אופוזיציה מדינית בסגנון של מרצ?
מהי "הדרך" שלה?
- להמתין לנפילת הממשלה, כדי לרשת אותה?
בכהונתה כשרת החוץ בממשלת אולמרט, היו לה כל הסמכויות וההזדמנויות, להפגין את רעיונותיה וכישוריה, כדי לממש את החזון והפתרון שלה. היא ניהלה שיחות של משא-ומתן ממושך עם אבו עלא, במקביל לשיחות שניהל אולמרט עם אבו מאזן. ומה הייתה התוצאה? שתיקה של כישלון, ללא הסבר!
היא לא מצאה לחובתה, לחשוף את תוכן השיחות והסיבה לכישלונן. למרות הוויתורים המפליגים שהיא ואולמרט הציעו לפלשתינים, התוצאה הייתה כישלון. אולמרט אף התפאר בעניין הוויתורים שעשה. חובתה של לבני הייתה לומר את האמת של סירוב הפלשתינים להצעות שלה. ואולם לבני ממשיכה לשתוק ולדקלם את "החזון" שלה. מסתבר ש"החזון" שלה הוא ניהול מדיניות של שלום וירטואלי "על המדף". מושג מדיני הזוי, דמיוני וחדשני שלבני המציאה אותו.
ציפי לבני מתנשאת ומתעלמת כנראה במודע, מכל אותם הוגי הדעות המדיניים, הדיפלומטים ומקבלי ההחלטות, בכל ממשלות ישראל, שניסו כבר לפניה את כל הרעיונות והפתרונות, מאז אוסלו ועד אנאפוליס, ללא הצלחה.
ללבני יש מאפיינים אישיים של יחסי לעג והתנשאות, כלפי יריביה הפוליטיים בממשלה ובמפלגתה. דוגמה אופיינת לכך הייתה תגובתה לדבריו של
שאול מופז, בישיבת סיעת קדימה, כאשר אמרה: "נִפְלָא. נִפְלָא".
עיתונאים מבית ומדינאים בכירים באירופה ובארה"ב, מחמיאים ומחניפים ללבני בכל הזדמנות, בתקווה שיתחולל משבר ממשלתי בישראל, שיסלול אולי את דרכה חזרה לשלטון. לבני מושפעת כנראה מגלי אהדה אלה, דבר שגורם לה להקצין עמדות, בנושאים בהם מתמודדת ממשלת ישראל, מול לחצים מאובמה ומאירופה.