מיכאל הנדלזלץ הסביר - במאמרו ב"הארץ" (28.3) "המציאות מתחילה בתוכנו" - את מעשי האיוולת ואוזלת היד של מנהיגינו הפוליטיים, כנובעים מהפער שבין המציאות הריאלית ובין המציאות הפנימית שלהם. הוא מסתייע במאמרה של מירב מיכאלי, הגורסת כי תמונת העולם של האדם המבוגר, היא במידה רבה השתקפות תמונת העולם של הילד. ואני מוסיף - ובמיוחד תמונת האב כפי שהיא נתפסת בדמיונו של הילד, הפנמה שיכולה לעבור קיבעון ולהפך למניע מרכזי בהתנהגותו של המבוגר, במנותק מהעולם הממשי שבו הוא פועל. הנדלזלץ טען שבעיני ליברמן העולם לא מוצא חן כפי שהוא - אז הוא מתנתק ממנו. ואילו נתניהו מונחה יותר על-ידי העבר והעתיד, מאשר על-ידי ההווה.
נראה שגורם חשוב יותר להסברת ההתנהגות הנלוזה של מנהיגינו, היא תאוות השררה. השררה כוללת שליטה, סמכות, עידוד על ידי ההמון - שיכולים להיהפך לתחושת גדולה, וליתרונות חומריים שמנוצלים במסגרת החוק, ואף מעבר לו. תאוות השררה, כפי שיודע כל מי שקרא ספרי היסטוריה, איננה המצאה ישראלית; ההיסטוריה רצופה בתוצאותיה ההרסניות.
הנה מה שכתב פרימו לוי: "דומה השררה לסם: מי שלא ניסה לא את האחד ולא את האחר איננו מכיר את הצורך בהם; אבל משהתחיל... באים התלות והצורך התמידי במנות גדלות והולכות; עולה גם הכחשת המציאות, וחזרה אל חלומות של עוצמה שאין לה גבול". הנה הסבר להתנהגותם של הפוליטיקאים השולטים על גורלנו.
שררה אפשר לאבד, ומכאן הקשר ההדוק בין תאוות השררה למאבק על ההישרדות. בנסיבות אלה, נחלשים המחסומים בפני תאוות השררה. בתרבויות ובמסורות פוליטיות מתקדמות קיים הכלל It is not done, ואילו אצלנו הולך ונעלם מחסום הבושה, בתהליך שהואץ מאוד בשנים האחרונות.
סגן נשיא האינטרנציונל הסוציאליסטי התמודד על ראשות מפלגתו, הפסיד, עבר בלי גינוני טקס למפלגה יריבה, הצטרף ל
ממשלה שחבר בה גזען מוצהר, נבחר לנשיא, והיום מתחנף לחרדים (פרס, כמובן). מי שעמד בראש המחנה הסוציאל-דמוקרטי ובראש מחנה השלום, הצטרף לממשלה ימנית קיצונית (ברק); רמטכ"ל ושר לשעבר מזגזג בין שתי מפלגות, וטוען לראשות הממשלה (מופז). רמטכ"ל מוכר את ניירות הערך הבנקאיות שלו ביום פרוץ מלחמה (חלוץ); שר חוץ לשעבר, מתון בדעותיו, הפך בן לילה לראש הקיצונים, כשנמנעה ממנו המשרה שאותה ביקש (שלום). האם קיים ספק שכל אלה משפיעים על המורל של החברה?
איך משיגים הפוליטיקאים את השררה, משאת נפשם? בחברה דמוקרטית, שהיא חברת המונים, הם משיגים אותה בעיקר בזכות "יועצים אסטרטגיים" ו"אנשי שטח". תפקידם של אלה הוא שטיפת מוח, יצירת תדמיות לא ריאליות של שולחיהם, ופנייה אל המכנה המשותף הנמוך ביותר. החששות - פרי המאבק המתמשך בינינו ובין הפלסטינים ומדינות ערב - מוגברים, ומהווים דלק לתגובות כוחניות בלתי-מידתיות, שמגבירות את מעגל הדמים ומונעות יצירת אווירה של פשרה.
ניצול הפחדים המוצדקים, בשירות אינטרסים נדל"ניים והתנחלותיים - כמו הצהרתו של היועץ לביטחון לאומי (המקורב ביותר לראש הממשלה!), כי אין לסגת מהגולן גם "בגלל הנוף והיין" - הם ביטוי לחמדנות. הקמת גדר ההפרדה היא אמצעי לסיפוח שטחים ו"התיישבות". למטרות אלה מגויסים גם אזרחינו העולים, שחיו שנים במדינה המבוססת על כוחנות גסה, והחסירה את ערכי הנאורות הבסיסיים של שוויון, זכויות הפרט, חופש הדיבור וכולי. המנהיגים הפוליטיים, שבמשך שנים עודדו מגמות אלה, הופכים לבני ערובה בידי הבוחרים, גם אם הם עצמם מודעים לאסון שמדיניות זו יכולה להביא עלינו.
פרימו לוי מסכם את הגיגיו על הסכנה שבשררה: "קדחת התרבות המערבית שלנו 'היורדת לתופת בתרועות חצוצרה ותופים', זו התרבות שחזיונות השווא העלובים שלה הם תמונה מעוותת ליוקרה חברתית".