מבט אחד בפניה ובאופן בו היא מציגה את הדברים מספיק כדי להבין את כל התורה. אורית הורוביץ עושה את עבודתה באהבה וכשאלה הם פני הדברים, גם הקשיים המורכבים ביותר מקבלים ביעילות פתרונות מקצועיים ואנושיים.
הורוביץ, בת 45, נשואה ואם לשלושה ילדים, בוגרת אלזה ילין ברמב"ם, תואר ראשון בסיעוד באוניברסיטת תל אביב, תואר שני בניהול מערכות בריאות באוניברסיטת באר-שבע, משמשת מזה כשלוש שנים כאחות האחראית בטיפול נמרץ ילדים, ובקרוב תשלים 20 שנות עבודה בבית החולים. לאחרונה היא אף זכתה באות העובד המצטיין מטעם שיבא ומשרד הבריאות.
ילדים הוא שם המשחק עבורה: תשע שנים היא שימשה בתפקיד סגנית אחות אחראית בפגייה, חמש שנים כאחות אחראית בילדים ב' דרום, וגם תפקידה הנוכחי דורש מיומנויות ניהוליות ולצידן מינונים גבוהים של רוך וחמלה כלפי הילדים.
"זה עולם בפני עצמו. לפגים הגעתי במקרה, אבל זה תחום שהתאהבתי בו. היה ברור לי שגם כאשר אמשיך לעמדות ניהול - העבודה תהיה באחת המחלקות הקשורות בילדים. כשהציעו לי לקבל את האתגר בתפקיד הנוכחי - אי-אפשר היה לוותר על ההזדמנות".
הורוביץ מלאת שבחים לאנשים העובדים איתה מדי יום: "יש פה צוות מדהים ואיכותי - מאתגר מאוד להוביל צוות מקצועי ומיומן. אנשים אומרים לי: מאיפה הבאת את הצוות הזה, זה כאילו שבחרת אותם בפינצטה".
מי שחושב שרף מקצועי גבוה הוא המתכון הבלעדי להצלחה, בפירוש מתעלם מפן משמעותי המעניק מימד נוסף של אנושיות. "אם אתה לא מחובר לנושא ברמה הרגשית, אתה לא יכול לתפקד. האנשים המגיעים אלינו כבני משפחתם של החולים, פוגשים אותנו מהמקום הכי מרוסק ומשברי. החיים של ילדיהם תלויים בנו. אנחנו חייבים לדבר אליהם בגובה העיניים כדי שיידעו שהם במקום בטוח. אי-אפשר לעבוד בצורה קרה ולא רגשית. הנשמה היהודית מחלחלת לכל מקום".
איך מתמודדים עם העובדה שלא את כל הילדים ניתן להציל?
"אתה נקשר לילד ולפעמים מאבד אותו. אי-אפשר שלא לסחוב את זה הביתה. לא תמיד ניתן לעשות את ההפרדה ובפירוש יש אנשים שנשברים. אני חושבת שלטיפול נמרץ יש פן אנושי קשה, שלא כולם מסוגלים להתמודד איתו, בעיקר אנשים צעירים או אמהות צעירות. הרבה אחיות פרשו מכאן בשל הקושי הנפשי, אבל מצד שני יש את ההילה של טיפול נמרץ והאתגר המקצועי שכל-כך חשוב לצוות".
אי-אפשר להתעלם מכך שרבים מהילדים המגיעים אליכם הם משטחי הרשות הפלשתינית או מעזה.
"ילד זה ילד. אנחנו לא עושים הפרדה ולא מסתכלים על הנושא בעין פוליטית. אני לא נתקלת בשום קושי אצל הצוות. הכל נמדד רק על-פי הפן המקצועי. לעיתים זה קשה מאוד, בפרט במלחמה או בזמנים של עימות, אבל זה לא בא לידי ביטוי באטמוספירה של המחלקה. אתה רואה גם את הכאב בעיניהם של ההורים הפלשתינים, ולומד להבין ולהכיר את מצוקתם. אני לא רואה בהם אויב".
כמנהלת, מדגישה הורוביץ את חשיבות ההדרכה והטמעת התהליכים בדור העתיד של האחיות: "אנחנו מנסים להנחיל ולהדגיש את אלמנט האנושיות והתקשורת הנכונה. להבין שמולך עומד אדם. יצרנו מורשת ותפקידנו הוא להעבירה לאחיות החדשות".
כולם מדברים על המצוקה הקשה והיעדר היכולת לעמוד במיכסת האחיות הנדרשת.
"לאחרונה קשה לגייס אחיות לבית החולים, בפירוש קיימת מצוקה. לחברות היי-טק וחברות תרופות עשירות יש המון מה להציע: שכר גבוה יותר, בלי שבתות, לילות, תורניות. אנחנו במרתון הכשרה של צוותים, בנינו תוכנית הדרכה ייחודית בה ריכזנו קבוצות גדולות של אחיות בכל פעם, וכל זה עם כמות תקנים מאוד מצומצמת ופעילות רצופה ושוטפת של המחלקה".
הורוביץ מציינת בסיפוק רב את התמורות המשמעותיות שחלו במקצוע הסיעוד בעשורים האחרונים: "סיעוד זה מקום עם המון נתינה. על הנייר, המקצוע הוא אותו מקצוע, אבל מבחינה פרופסיונלית, אין ספק שעשינו צעדים גדולים קדימה. מבחינת העצמה של מקצוע האחות - יש לך הרבה יותר יכולת לבטא את עצמך. בעבר, האחות הייתה מעין שוליה של הרופא. היום זה מקצוע בפני עצמו עם תוכן ומהות. סיעוד ורפואה הולכים יחד, אבל כל אחד מהתחומים עומד בפני עצמו".
תמליצי לילדיך ללכת בדרכך?
"יש לי ילד בן תשע שיודע ושומע המון דברים. סיפרתי בבית שיש לנו בבית החולים ילד במצב מאוד קשה והילד שלי התערב ואמר: מה הבעיה, תעלו אותו על 'אקמו' (מכונת לב-ריאה), וזה מראה עד כמה גם הבית מחובר לעבודה שלי.
"אני אוהבת את מה שאני עושה, אבל ארצה שהילדים שלי יעשו רק מה שהם אוהבים. אם ירצו לבחור בדרכי - ויהיו מאושרים - אהיה מאושרת בשבילם".