הסיפור של עזה

קשה לראות את ה"אפרטהייד הישראלי" שעליו הדרום-אפריקנים ההומניסטיים והמוסלמים הצדקניים כל-כך כועסים. במדינת ישראל לא קיימת הפרדה; כל אזרחיה זכאים לאותן זכויות האדם. מדוע אותם אנשים אינם משמיעים קול זעקה כשמדובר בהפרות זכויות אדם באירן, בעזה, בסוריה, באפגניסטן, בסין, בערב הסעודית ובמדינות המשתייכות למועצת האו"ם? המציאות הישראלית והמציאות הדרום-אפריקנית אינן ניתנות להשוואה. מאז ומעולם מאיימות על קיומה של המדינה היהודית בעיות ביטחוניות, כאשר גורמים איסלאמיים קיצוניים זורעים טרור באוכלוסיה הישראלית האזרחית, משום שזו מדינה יהודית ולא רפובליקה איסלאמית. לטרוריסטים הפלשתינים אשר משגרים טילים לעבר שדרות לא אכפת אם העיר מלאה ביהודים, בנוצרים, באתיופים, ברוסים, בהודים, בבורמזים או באזרחים ערבים-מוסלמים. הם תוקפים את העיר מכיוון שהם מכירים בזכותם הבלעדית על כל שטחי מדינת ישראל מלפני 1948.

במהלך הביקור, למדתי עוד על עבר האפרטהייד של אפריקה הדרומית, ועל הדרך בה שולט מיעוט לבן על כל אספקט של חיי הרוב השחור, כגון חינוך, הצבעה ותעסוקה. הגעתי למסקנה שאני נמצא במדינה עם הפערים הכלכליים והחברתיים הגדולים ביותר בעולם, אפילו לאחר ביטול שיטת האפרטהייד לפני 15 שנים. אימוץ הנרטיב הפלשתיני על-ידי ארגוני זכויות אדם באפריקה הדרומית מהווה הסחת דעת מהבעיות ומהפרת הזכויות באפריקה הדרומית עצמה כיום. המיעוט הלבן באפריקה הדרומית ממשיך ליהנות מרמת החיים הגבוהה ביותר, בעוד ש-50% מיתר הדרום-אפריקניים חיים בעוני, המדינה סובלת מרמות פשיעה מרקיעות שחקים. כמו-כן, היא מכילה את אחד הריכוזים הגדולים של חולי ה-AIDS/HIV (איידס) בעולם, והשילוב עם מצב העוני הותיר 1.2 מיליון יתומים ואינספור חסרי-בית.

אולם, נדמה שכל הבעיות הללו מושלכות הצידה כשמדובר בישראל והפלשתינים. בקייפטאון, ה-'Israeli Apartheid Week' (שבוע האפרטהייד הישראלי) כלל את "פיתחו את רחוב שואדה", רחוב אחד בעיר חברון אשר נסגר לכניסת ערבים פלשתינים, והפך לסמל שיווקי אפרטהיידי בעיני ארגונים אנטי-ישראלים. לעומת זאת, הם מתעלמים בבוטות מהעובדה שנאסר על יהודים להיכנס ל-97% מחברון, שהייתה בירתה של ממלכת יהודה לפני 2,700 שנים. כמו-כן, לא קיימת התייחסות לסיבות שהובילו לסגירת רחוב שואדה: מתקפות רבות שביצעו פנאטיים פלשתינים על הקהילה היהודית הקטנה בחברון, והתפרצותה של "האינתיפאדה השנייה". שנה לאחר הפתיחה המחודשת של הרחוב בשנת 2000 הרחוב נסגר מסיבות ביטחוניות. שואדה הוא רק רחוב אחד מתוך מיליוני הרחובות בישראל אשר עברם עוות על-מנת לייצג את הנרטיב הפלשתיני. מה בדבר מיליוני הרחובות בישראל בהם ערבים ויהודים חיים זה לצד זה? אפילו בעיר שדרות - עיר בה אלפי טילים פלשתינים פגעו בבתים אזרחיים, בבתי ספר ובשכונות מגורים - חיות עשרות משפחות ערביות בשלום לצד משפחות יהודיות ובשכונות משותפות. משפחות ערביות אלה ברחו מעזה, ועברו להתגורר בשדרות - עובדה שחייבת לסקרן אנשים. במכללת ספיר, מכללה ישראלית הסמוכה לעיר שדרות, שבה גם אני למדתי, לומדים לתואר אינספור סטודנטים ערביים. בכנסת יש חברים ערבים-ישראלים, וכל ערבי ישראלי זכאי לאותם שירותי חינוך ובריאות להם זכאי יהודי-ישראלי. ומה בדבר העובדה ש-120,000 האתיופיים אשר חיים בישראל זכאים לאותן הזכויות של שאר אזרחי ישראל? טוביה סוביט, בעל ואב אתיופי אשר מתגורר בשדרות, הלך אלפי קילומטרים בסודן ובמצרים על-מנת לעלות למדינת ישראל. הוא הגיע למדינה היהודית מבחירה חופשית, וישראל היא המדינה היחידה בעולם אשר קיבלה בזרועות פתוחות אוכלוסיה אפריקנית שחורה.

הביקור תוכנן במרץ רב, שבוע לפני הנסיעה לאפריקה הדרומית. זאת על-מנת לשנן מראש את נושאי הדיבור והתוכן, על-מנת להדוף כל האשמה או השוואה מגוחכת, מהסוג הנמצא בשימוש בקרב ארגוני סולידאריות פלשתינים בקמפוסים ברחבי העולם. הייתי מודע גם לעובדה שהאוניברסיטות הדרום-אפריקניות שבהן אציג יהיו הסביבות העוינות ביותר. כצפוי, יום לפני המצגת הראשונה, המון מוסלמי של סטודנטים תקף קבוצה של חברי "SAUJS" בעודם מקימים את גלריית התמונות של ‘Sderot Media Cener’ (מרכז תקשורת חברתית שדרות), אשר נועדה ללוות את המצגת. אחד מחברי האיגוד כונה "יהודי מזוין", ואחד הפרופסורים צעק לעברנו "נאצים פאשיסטיים". ללא אנשי הביטחון הסמויים שהסתובבו בקמפוס, לא היה בטיחותי עבורי לקיים את ההרצאות בנושא סיפורה האנושי של העיר שדרות. סגן הנשיא של 'SAUJS' אמר שזו הייתה הפעם הראשונה ב-20 השנים האחרונות בה יוצא אירוע מסוג זה כמעט לגמרי משליטה.

כשנאמתי בפני קהלים שונים באפריקה הדרומית, שיתפתי אותם במה שחוויתי בחודש יולי שעבר, כאשר הצגתי את סיפורה של העיר שדרות בפני ועדת האו"ם בראשות השופט הדרום-אפריקני ריצ'ארד גולדסטון. העובדה שהשופט גולדסטון נרדם במהלך המצגת שלי, שעסקה בילדי שדרות המותקפים, נתפשת בעיניי כמשקפת את שתיקת העולם ואדישותו אל מול הטרור האיסלאמי. וכך, האג'נדה המוסלמית הקיצונית של אירן אינה מוגבלת רק למזרח התיכון, אלא מתפשטת במהירות גם לעבר יבשת אפריקה. אירן תומכת כלכלית בתאים איסלאמיים קיצוניים, במקומות כגון: סומליה, סודן, אוגנדה, קונגו, זימבבווה ואפילו באפריקה הדרומית. תמיכה זו של אירן בקבוצות קיצוניות אלו, מהווה הפרה בוטה של זכויות אדם ואלו הם למעשה הפשעים האמיתיים נגד האנושות אליהם צריכה להיות מופנית תשומת הלב הבינלאומית.