מבחר פרשיות השבוע: מי נגד מי, ולמה

פרשת הולילנד - כדי להגן על להיטותו של אולמרט לקדם בכל מחיר את פרויקט הבנייה, נאמר כי רצונו היה "לדאוג למגורים במערב העיר עבור הציבור החילוני". מזכיר את הניסיון של שרון להתחמק מפרשת האי היווני באמצעות קידום תוכנית ההינתקות. בשני המקרים מדובר בהתחנפות לקובעי הטעם והטון שלרוב הם חילוניים ובעלי סדר-יום שמאלי - כלומר בעלי עמדה עקרונית נגד ההתנחלויות, נגד החרדים ובעד חלוקת ירושלים. אמור לי מה הם תירוציך ואומר לך מהו קהל היעד שאליו אתה מכוון. אבל הדברים חמורים עוד יותר. האם שלל הפרשיות הללו אינן מאירות באור מפחיד את מפלגת קדימה עצמה שהעמידה בראשה הן את שרון והן את אולמרט? האם אין זה מטיל צל כבד על המו"מ שניהלה ממשלת אולמרט עם הרשות הפלשתינית - האם אפשר לדעת בוודאות שלא היו שם שיקולים פרטיים זרים שבשמם ביקשו לפרק את ישראל מנכסיה? למשל, אה, אחד מרטין שלאף כזה?

חדר המיון בבית החולים ברזילי - מצד אנשי "אתרא קדישא" נאמר שלא יעברו על כך לסדר היום ואף איימו ברמז שיצאו למלחמה. ואני אומר, אדרבה. יש להשיב מלחמה ולסלק את החצופים האלה שאינם מייצגים את החרדים וגם לא את מסורת ישראל. הארגון הזה, המייצג גורמי שוליים, השליט טרור על רובה המוחלט של החברה החרדית שאינה יודעת כיצד להתמודד עם קיצוניה. רוב החברה החרדית מבקשת להשתלב בחברה הישראלית ומסתייגת מפעולות אלה. המסורת היהודית מדברת על חילול השם כאחד העוונות החמורים ביותר. במקרה שלנו, אתרא קדישא חיללה את שמה שלה. האתר הקדוש הוא זה שבו מצילים בני אדם; באשר למתים - כבודם ירבה אם ישמשו בסיס למקום הקדוש, כלומר לבית החולים. חבל שהמסורת הדתית נשדדה על-ידי האנשים האלה. רוצים מלחמה? תקבלו. כי "במקום שיש חילול השם", נאמר במקורותינו, "אין חולקים כבוד לרב".

פרשת קם-בלאו - עוד בינואר 2009 ענה היועץ המשפטי לממשלה לעורכי דין, ובהם אביגדור פלדמן (המייצג היום את ענת קם), שתבעו לפתוח בחקירה בעקבות ה"ממצאים" שהתגלו בכתבתו של אורי בלאו. מכתב התשובה (זמין באינטרנט) מבהיר שאין בסיס לטענה כאילו צה"ל פעל בניגוד לחוק או בניגוד להחלטות בג"צ. הסיכול הממוקד נעשה לאחר שהתברר שאי-אפשר לעצור את המבוקשים - "מחבלים בכירים ומסוכנים ביותר" שעסקו באותו זמן "בהיערכות לביצוע פעולות טרור מסוכנות ואשר לגביהם היה בידי מערכת הביטחון מידע אמין ומדויק". עוד קבע מכתב התגובה, כי גם ההיבטים המשפטיים של הפעולה נבחנו בכל אחד משלבי התכנון ולוו בייעוץ משפטי צמוד תוך יישומן של הנחיות בג"צ. הדברים הללו מאירים ביתר שאת את האידיאולוגיה העומדת מאחורי מגיניהם ומלמדי זכותם של קם ובלאו. לא שלטון החוק עומד לנגד עיניהם, גם לא טוהר הנשק של צה"ל; בדיוק ההפך. עבורם, צבא ההגנה הוא צבא כובש ומדינת ישראל הנלחמת על חייה, היא מדינת אפרטהייד. קם ובלאו לפיכך, הם לוחמי חופש, בדיוק כמו אותם שנעצרו בחיסול הממוקד. לטרור יש דרכים משונות משלו לומר שהוא לוחם.

ההתנצלות של סגן עורך מוסף הארץ, אורי תובל, על דברי הבלע שהטיח באֵם הבנים מרים פרץ ובמשפחתה נשמעת מאולצת. אבל כמו במקרים נוספים, כדאי תמיד לשים לב לא רק לתוכן הדברים, אלא בעיקר לחלל שלתוכו הם נזרקו ושאִפשר את אמירתם. רגליים לדבר שכך מדבר חלק ניכר מעיתונאי ישראל ביחס לשלל אמיתות החיים של קיומנו כאן. האווירה שאִפשרה כתיבה מקוממת כזאת מצד תובל קשורה למגוון ביטויים ורעיונות המתחברים לשיח פוליטי דומיננטי בתקשורת הישראלית, שזיהם את מושגי היסוד הציוניים והיהודיים שלנו והפך אותם לשנויים במחלוקת ומזוהים עם צד אחד בלבד במפה הפוליטית. איך כתב תובל: "לא יכול לשמוע את המנטרה של עם ישראל - ארץ ישראל - צבא ההגנה לישראל - ילדים לישראל - קידוש השם". זו חזרה מקברית על הנאמר בתנ"ך שהמלחמה נגדנו מטרתה ש"לא ייזכר שם ישראל עוד".