בראשית 2006, כאשר
בנימין נתניהו תכנן לחזור אל המערכת הפוליטית ואולי אף לשוב אל השלטון, הייתה עמדתם של יועציו הקרובים, כי מול תקשורת עוינת ורודפת, תקשורת שבה המובילים בגיבוש דעת הקהל הם מושכי-עט שתפיסת עולמם שמאלית, יש לגבש מערך תקשורתי חדש שייצג גם את עמדות הימין. לכל היה ברור כי ללא מקורות מימון נאותים, לא ניתן יהיה להקים עיתון מודפס שיוכל להחזיר מלחמה שערה ולהציג באופן נאות ורב-תפוצה את העמדות של הציבור הגדול של תומכי הימין. במסגרת מסע החיפושים אחר האופציה הנאותה, התחברו עמיתיו של נתניהו אל עיתון חדש בשם "ישראלי", שהיה אז בבעלותו של איש העסקים הדתי שלמה בן-צבי, שהיה גם הבעלים של העיתון "מקור ראשון". אולם, כיוון שבמקורות הכספיים של בן-צבי לא היה די כדי לממן הקמתו והפעלתו של יומון רב-תפוצה, יעצו יועציו של נתניהו להכניס לעסק שותף רב-הון. נתניהו, שהכיר את
שלדון אדלסון מתקופת כהונתו כשגריר ישראל באו"ם, החליט לנסות לגייס למשימה את המיליארדר היהודי טוב-הלב. וכך, לאחר מספר מפגשים ושיחות, לקראת סוף 2006, רכש אדלסון, באמצעות חברת "ניוזקו" שבבעלותו, חצי מהבעלות על החינמון "ישראלי" והחל להזרים כספים לפיתוח העיתון. מסיבות שלא זה המקום לפרטן, אך הגדרתן הטובה הייתה "חילוקי-דעות" בינו לבין שותפו שלמה בן-צבי, פרש אדלסון מהמיזם בנובמבר 2006, כשבליבו הוא נושא את ההחלטה ללכת בנתיב עצמאי. ואכן, בסוף יולי 2007 החל לצאת לאור החינמון "
ישראל היום", במימונו ה"כבד" וה"מאסיבי" של אדלסון.
אם אכן הפך העיתון להצלחה עיתונאית קשה לדעת, כיוון שהחלוקה חינם ייתרה את הצורך לעמוד במבחן הקנייה על-ידי הציבור הרחב. יחד עם זאת, דבר אחד ברור: ככל ששלדון הזרים יותר ויותר ממון לממן את החינמון, התאפשר ל"ישראל היום" לשכור עוד ועוד עיתונאים מנוסים ולהדפיס עוד ועוד עותקים, עד שהגיע למעמד של מספר שניים בשוק התקשורת המודפסת בישראל.