זהותי - מן התנ"ך, ובזכותו הייתי לחתן העולמי

לאחר החידון זכינו להגיע כל הנבחנים לבית הנשיא בירושלים. הושיבו את הרצל ואותי מימינו ומשמאלו של הנשיא השלישי זלמן שזר בצריף העץ, שמשמש היום את יד בן צבי. משם נלקחנו למסיבה מטעם החברה לחקר המקרא בישראל בראשות ד"ר חיים גבריהו והמזכיר פרופ' בן ציון לוריא. הרב יחיא אלשיך היה בין הדוברים והוא אמר שני חידושים שאינני שוכח: הוא קרא את הפסוק מפרקי אבות "חבה יתרה נודעת להם", ואמר: חבה אלה ראשי תיבות: חקק בלפור הרצל, ולכן חבה יתרה נודעת להם. ועוד אמר: פרשת השבוע היא פרשת "בהר", ולדבריו אלה ראשי תיבות: בהר = בלפור הרצל. וכמובן, כל הקהל צחק להלצותיו של הרב יחיא אלשיך, חתן תנ"ך עולמי שני בחידון למבוגרים. ברדיו הודיעו אז שמנהל בית ספר התיכון שליד האוניברסיטה שבו למדנו, ד"ר מאיר שפירא, מסר למערכת החדשות, שהוא משחרר את שנינו משכר לימוד תיכון עד סוף לימודינו שם וגם מעניק לנו מילגת לימוד לשנת הלימודים הראשונה באוניברסיטה. זו הייתה בשורה חשובה להורינו כמובן, וגם סכום הזכייה לזוכים בשני המקומות הראשונים היה אז גבוה במיוחד: אלף לירות (בערכים של שנת 1965) לכל זוכה. גופים שונים תרמו לשנינו ספרים רבים, וכמה ישיבות גדולות שלחו אלינו נציגים הביתה לשכנע אותנו לעבור ללימודים בישיבה, עקב הזיכרון החזותי ששנינו ניחנים בו. העדפנו אז לחזור למסגרת לימודינו בבית הספר, אך השלמנו את השכלתנו בתנ"ך באוניברסיטה העברית לאחר השירות הצבאי. סיימנו, הרצל ואני, לימודי תואר ראשון בספרות עברית ותנ"ך בהצטיינות, וכן לימודי תואר שני בתנ"ך בהצטיינות. בעיניי, התנ"ך כיום הוא לא רק טקסט דתי, ובמאמר נפרד בקרוב ארחיב על מקומו של התנ"ך בזהותנו הישראלית כיום. מאז ראשית הציונות הוא קיבל מעמד של טקסט מעצב בתרבותנו, כמקור השראה ולא רק כמקור מחייב. בעיניי, שפת התנ"ך היא שפת-אם, ואני שמח שהייתה לי הזכות להיבחר בהיותי נער בן 17 לחתן התנ"ך העולמי לנוער.

לכבוד החידון כינסה הנהלת החברה לחקר המקרא ופיקוד הגדנ"ע בצה"ל את כל הנבחנים מכל העולם בפנסיון רייך בשכונת בית הכרם בירושלים. במשך שבוע שלם היינו כל המתמודדים מכל העולם יחד בתנאי מלון, וניסו לגוון את זמננו בטיולים בירושלים במקומות שונים ובאירועים שונים. באחד הימים הגיע לבקר בפנסיון המורה שלנו לתנ"ך, שמעון בר אפרת והוא ביקש מחיים גבריהו שישב איתנו בחדרנו שני כרטיסים לחידון התנ"ך העולמי. ד"ר גבריהו סירב לתת לו. "קראתי בעיתון", כך אמר גבריהו לבר-אפרת, שאתה נותן בקביעות ציון 7 לשני התאומים חקק, ולא 10 כמו שמגיע להם, ולכן לא תקבל כרטיסים. המורה ניסה שוב, אך גבריהו עמד על שלו ולא נתן למורה כרטיסים. האמת היא, שאכן התראיינו לידיעות אחרונות למנחם ברש (האבא של עמליה ארגמן ברנע) ואמרנו שהמורה לתנ"ך בעקביות נותן לנו ציון 7 למרות שבמבחנים אנו מקבלים 9 או 10. כשתלמידים פנו אליו לשאול לשיקול הדעת בחלוקת הציונים לתעודה, היה אומר שהוא שוקל לא רק את המבחנים הכתובים. כך יצא שהתלמידה שישבה מאחוריי בכיתה, אסתי גיליניסקי, קיבלה תמיד 9 בתעודה, למרות שציוניה במבחנים היו פחות מכך... (בהערת סוגריים יצוין, שמיד לאחר החידון העולמי, קיבלנו בתעודה 10 בתנ"ך עד סוף כיתה י"ב....). בבוקר יום העצמאות התקיים חידון מוקדם בכתב, והנקודות בחידון זה נצברו לחידון הפומבי שנערך במעמד ראש הממשלה לוי אשכול. היה אז מתח מסוים באוויר, כיוון שיושב-ראש שולחן הנשיאות היה דוד בן-גוריון, ראש הממשלה הראשון, והיו אז יחסים של עוינות בין שני האישים. ראש חבר השופטים היה השר אבא אבן. לשלב השאלות הזהות של החידון העולמי הגענו שלושה: הרצל חקק אחי התאום, אסתר פרויליך מארה"ב ואני. בתום התשובות נבחרתי לחתן התנ"ך העולמי, הרצל הוכתר כסגן ואסתר כסגנית שנייה. הנציג הישראלי השלישי חגי בן ארצי הגיע אז למקום החמישי, ודבורה הייזלר מארצות הברית למקום הרביעי. יש יחסים של ידידות מאז בינינו ובין משפחת בן-ארצי, ובשנתיים האחרונות זכיתי לקבל משמואל בן ארצי, אביו של חגי (וכמובן, אבא של שרה נתניהו) את שני הרומנים שכתב וגם את ספרו על חגי ישראל. עם זאת, לא פעם כשמזכירים קירבתה של משפחת בן-ארצי לחידוני התנ"ך מזכירים את שנת 1965 כשנה שבה זכה חגי בן ארצי כחתן תנ"ך עולמי, ורק לאחרונה כתב זאת שוב חגי סגל במעריב. העובדות הן שבשנת תשכ"ה - 1965 הנבחר במקום הראשון כחתן תנ"ך עולמי הייתי אני. חשוב בעיניי שהעובדות יוצגו כהווייתן.

את תעודת הזהות שלי רכשתי מן התנ"ך, ודרכו התחברתי לאילן היוחסין של העם היהודי ולרצף הדורות. כשהיינו ילדים, למדנו את המורשת היהודית משני הסבים. סבא מורד נהג לספר לנו סיפורי עם, שעברו בעל-פה, והוא נהג לומר ששמע אותם מהמורה שלו עזרא מועלם. סבא יצחק חבשה (אבא של אמי) היה קורא לנו דברים מן הכתב ולא מספר בעל-פה. היינו יושבים סביבו, ובברכיים משוכלות על המיטה היה יושב וקורא לנו פרקי תנ"ך. מדי פעם היה עושה הפסקה וקורא לנו סיפור מתוך ספר המעשים "עושה פלא" (של הרב שבתי פרחי) או משל מתוך הספר "משל ונמשל" (של הרב יוסף חיים מבגדד). כך הייתה עבורנו שפת התנ"ך לשפת-אם... בשנת תשכ"ה- 1965 הייתי תלמיד בכיתה י"א בתיכון שליד האוניברסיטה העברית, וסמוך לט"ו בשבט נכנס לכיתה המורה לתנ"ך שמעון בר אפרת והודיע לתלמידים שיש חידון תנ"ך עולמי בעצמאות, והחלו מבחני הכניסה לחידון המחוזי. הוא פנה אליי ואל הרצל אחי התאום, ואמר שהוא מציע שניגש למבחן המיון עקב ידיעותינו הטובות בתנ"ך. ואכן ניגשנו למבחן בכתב, שכלל עשרות שאלות. כעבור מספר שבועות, כשהדבר נשכח מאיתנו, קיבלנו הודעה כתובה הביתה ששנינו עברנו את המבחן, ובעוד שבוע יתקיים החידון המחוזי בראשון לציון, שם ייבחרו נציגי מחוז המרכז לחידון הארצי. נכנסנו לחרדה שהזמן להתכונן הוא קצר מדי. החלטנו להודיע לבית הספר שבלפור חולה בשפעת ורק הרצל מגיע ללימודים. הגענו לסירוגין יום הרצל - יום בלפור, ומי שהגיע ישב במושב של הרצל ולבש סוודר בצבע בורדו (כולם ידעו אז שבלפור לובש סוודר כחול). כך הצלחנו להתגבר על הפער וללמוד בבית לחידון המחוזי. בחידון המחוזי הוכתר הרצל לחתן החידון המחוזי ואני הוכתרתי כסגנו. השלישי היה חיים אברהם, תלמיד מבית ספר ישורון בפתח תקוה. שלושתנו נבחרנו כנציגים לחידון התנ"ך הארצי. בחידון התנ"ך הארצי נבחרו שלושה נציגים מישראל לחידון התנ"ך העולמי: חגי בן ארצי, הרצל חקק, בלפור חקק.