כאילו חסרים אנו בדילמות יומיומיות וקיומיות, התווספה לנו דילמה חדשה-ישנה בדמות תנועות ימין לאומניות באירופה. לישראל, כמדינת היהודים, רתיעה אינסטינקטיבית מלהזדהות עם כל רעיון או פעולה של ארגון כזה. הרתיעה מובנת ושורשיה באנטישמיות המרושעת מבית היוצר של תנועות מסוג זה ובתוצאותיה המזוויעות של האנטישמיות מאז חורבן הבית השני.
התגובה הישראלית-יהודית להתבססותו של הימין הקיצוני באירופה, המתבטאת בגינוי ובדאגה, נתפסת כהגיונית וכבלתי-נמנעת. יחד עם זאת, אנו מחוייבים לבחון את המפה האירופית ואת השלכותיה כלפינו ביתר שימת לב, בדגש לאינטרסים של ישראל ושל היהודים.
רובן המכריע של תנועות אלו מתגבש סביב יעד ההתנגדות לזרים, "שנאת זרים" במינוח המקובל במדינות החופשיות. ה"זרות" לה מתנגדות תנועות אלו באה לידי ביטוי במהגרים ממדינות לאום שונות, מרביתם מהעולם השלישי שברובו מורכב מבני הדת האיסלאמית.
שנאת הזרים היא תוצאה של התנגשות תרבויות ותופעות משנה, שבחלקן נובעות מדעה קדומה, אך בחלקן האחר מהוות בעיה אמיתית ולפעמים מהותית למדינות קולטות ההגירה.
מעבר לטיעוני הסרק על גזילת מקומות עבודה, אנו עדים לתהליך שצובר תאוצה - תהליך של איסלאמיזציה הדרגתית של אירופה. התוצאה והמשמעות של הליך זה והשפעתו על ישראל חדים וברורים. אירופה, שמאבדת את צביונה המקורי, נגררת לעמדות אנטי-ישראליות שבאות לידי ביטוי הולך וגובר. ככל שכמות המהגרים האיסלאמיים גדלה, כך גדלה ההשפעה על מקבלי ההחלטות במדינה אירופית זו או אחרת. אירופה כבלה עצמה בערכים הומאניים ודמוקרטיים, ואינה מצליחה לנהל את תופעת ההגירה האיסלאמית באופן מבוקר. גם כשהמגמה ומשמעותה ברורות למנהיגות אירופה – קצרה ידם מלווסת את הבעיה שמסלימה מול עיניהם המודאגות של מרבית האירופים.
ישראל מוצאת עצמה מול גלי שנאה גואה, הנובעת בעיקר מאותם מהגרים איסלאמיים באירופה. פעילותם של גורמים אלו סוחפת אחריה את תנועות השמאל הרדיקלי ומשפיעה בהכרח על היחס והמדיניות של אירופה לישראל.
כנגד הסלמה זו, ישראל, במצבה הנוכחי, חסרת-אונים. ההסברה מקרטעת, ההנהגה מתנהלת כצוות כיבוי אש ולא כמנהיגות שמובילה ליעדים ברורים ומוסכמים.
הגורם היחיד שמנסה להתמודד עם בעיית האיסלאמיזציה של אירופה, הוא תנועות הימין הלאומניות, שעל העיקריות שבהן נמנה את החזית הלאומית (FN) בהנהגת ז'ן-מרי לה פן, את המפלגה הרבופליקנית (NPD) ואת מפלגת האיחוד (DVU) בגרמניה, את המפלגה הלאומנית (Vlaams Block) בבלגיה, את מפלגות החופש, מפלגת הדמוקרטים ו"הליגה של טסינו" בשווייץ, את הברית הלאומית בהנהגת ג'אנפרנקו פיני ואת הליגה הצפונית בראשות אומברטו בוסי - שניהם מאיטליה, ואת מפלגת החירות האוסטרית שבראשה עמד יורג היידר המנוח.
תוצאות הבחירות בהונגריה אינן מאפשרות יותר להתעלם מהמגמה הנגדית של עליית הימין הקיצוני. על-פי תוצאות הבחירות שנערכו ב-11.4.10, זכתה מפלגת הימין-מרכז "פידס" בניצחון מוחץ והשיגה רוב של 206 מושבים מתוך 386 בפרלמנט בסיבוב הראשון, ובכך הדיחו את הסוציאליסטים ששלטו שמונה שנים. הישג נרשם גם למפלגת הימין הקיצוני "יוביק", שנכנסת לראשונה לפרלמנט עם 26 מושבים.
בסך-הכל התגבשה באירופה חבורה מבהילה מעוררת סלידה, המתובלת בסממנים פשיסטיים, אך קשה להתעלם מהיבט אחר - חבורה זו מהווה את המחסום האחרון להשתלטות האיסלאם על אירופה.
האנשים האלה מייצגים במובן מסוים את האזרח האירופי הממוצע, שרואה בעיניים כלות איך מדינתו ותרבותו משתנות באופן מבהיל וזהותו כסקנדינבי/בריטי/הולנדי או בלגי הולכת ומתערערת. אזרחים אלו הם הגורם הישיר והבלעדי לעלייתו של הימין הקיצוני, כי מטבע הדברים הקצנה לכיוון מסוים גורמת להקצנת נגד.
ישראל, אם כך, בדילמה: לגנות או להיעזר בימין קיצוני ובדרך-כלל פשיסטי? לשבור או לא לשבור את הטאבו?
במושגים של שחור-לבן, תנועות הימין הקיצוני מצויות בתחום השחור אך העולם כידוע אינו כזה. העולם צבעוני ולכן יש לראות בתנועות הימין גם את הפן המועיל לישראל. מועיל אומנם לטווח הקצר, אך הטווח הקצר הוא משמעותי ביותר ויקבע את מצבה וגורלה של ישראל.
במקרה הזה, האויבים של אויביי אינם בדיוק ידידיי, אך יש לפחות אינטרס אחד משותף ובמצבנו העגום אין לנו את המותרות להתעלם מכך. צריך אם כך למתן את הביקורת (עם כל הסלידה שבדבר) על התופעה, ולחשוב באופן מפוקח איך אנחנו מנתבים את התחזקות הימין האירופי לבלימת האיום הגדול יותר שנובע מהאיסלאמיזציה של יבשת זו.