ביום ה' באייר תש"ח (15 במאי 1948) סולק השלטון הזר הבריטי מארץ ישראל, ולראשונה מאז שכבשו פומפיוס וצבאותיו את הארץ בשנת 63 לפסה"נ, עמד עם ישראל על רגליו כעם ריבוני בארצו. זהו תאריך מכריע ומכונן בתולדות עם ישראל: יום סיום הגלות ושיבתנו אל תוך ההיסטוריה. "ויפה כיוונו המנהיגים שקבעו את היום הזה דוקא, אשר בו היה עיקר הנס שיצאנו מעבדות לחירות על-ידי הכרזת העצמאות. ואלמלא נעשית ההכרזה באותו היום והייתה נדחית ליום אחר, אז היינו מאחרים את המועד ולא היינו משיגים את ההכרה וההסכמה של המעצמות הגדולות שבאומות העולם, כידוע. ונס זה משך אחריו גם את הנס השני של ההצלה ממות לחיים הן במלחמתנו נגד הערביים בא"י, והן הצלת יהודי הגולה מיד אויביהם במקומות מגוריהם שעלו לא"י. ובא על-ידי כך הנס השלישי של קיבוץ גליות" [לשון הגאון רבי משולם ראטה בשו"ת קול מבשר, א, כא].
חכמי תורה רבים מחייבים קריאת ההלל ביום תקומת ישראל (מונח מתאים ומשמעותי יותר מאשר סתם 'יום העצמאות', שכן יום בשם זה נחוג אצל עמים רבים), וידוע שכן המנהג בציבור הדתי-לאומי מאז הקמת המדינה. (פחות ידועה העובדה שבשנים הראשונות למדינה אף חלק מהציבור החרדי נהג כן. בשנת תש"ט (1949), למשל, קראו את ההלל בישיבת פוניבז' בבני ברק, ורבים העדים החיים בינינו המעידים על כך.) יש חכמים אשר לדעתם, בנוסף להלל, יש לברך ברכת 'שהחיינו' כפי שעושים בכל החגים, ולברך ברכת 'שעשה ניסים' ולומר 'על הניסים' כפי שעושים בחנוכה ובפורים. (לפני שנתיים, 'בית הוועד' שליד מכון שילה פרסם 'ברכת המזון נוסח ארץ ישראל' ובו 'על הניסים' ליום תקומת ישראל, ה' באייר, וליום גאולת ירושלים, כ"ח באייר.)
אך דא עקא, שעל-פי הכללים הנהוגים יום העצמאות נע ונד על פני הלוח. ה' באייר יכול לחול ביום שני, ברביעי, בשישי או בשבת. בשל החשש לחילול שבת כשחל ביום שני, שישי או שבת, מקדימים את יום העצמאות ל-ג' או ל-ד' באייר, או דוחים אותו ל-ו' באייר. השנה, שנת תש"ע, למשל, ה' באייר חל ביום שני, ובשל הצמידות של יום הזיכרון לפניו, יוצא שהטקסים הפותחים את יום הזיכרון יחולו במוצאי שבת. נמצא שרק כאשר ה' באייר חל ביום רביעי נחוג יום העצמאות בזמנו. (המתבונן בלוח ייווכח שהפעם הבאה שיום תקומתנו יחול ב-ה' באייר תהיה בשנת תש"פ-2020.) במצב הדברים הקיים, ברוב השנים ה' באייר חולף ללא איזכור המאורע הגדול שאירע בו ביום.
בהלכה נודעת חשיבות רבה לציון היום המסוים שבו אירעה ישועה גדולה לעם ישראל, וכבר פסק הגאון רבי שלמה גורן ז"ל, שכאשר חל ה' באייר בשבת יש לקרוא את ההלל ולברך את הברכות בו ביום, על-אף שיום העצמאות נחוג ביום אחר. פתרון זה אומנם אפשרי - אם כי יש להרהר אחריו מצד דברי הלל הזקן שהורה לנו "אל תפרוש מן הציבור", והציבור ברובו אינו נוהג כך. אך מה נעשה כאשר ה' באייר חל ביום שני ונדחה יום העצמאות ל-ו' באייר? כלום נקרא את ההלל ונברך 'שהחיינו' ביום הזיכרון? אין הדבר מתקבל על הדעת. (בעיה זו לא התעוררה בימיו של הרב גורן, כי טרם הוחלט לדחות את יום העצמאות כשחל ביום שני.)
זאת העצה היעוצה: לחלק את הדברים בין שני ימים. שכשמקדימים או כשמאחרים את יום העצמאות, הרי שבאותו יום מוקדם או מאוחר יש לקרוא את ההלל עם כלל ישראל ("הללה זו היא קריאתה" - בהיפוך דברי חכמים בתלמוד הבבלי מגילה יד, א 25) ולברך ברכות 'שהחיינו' וברכת 'שעשה ניסים'. ואילו אזכרת היום בתפילה ובברכת המזון ('על הניסים') וקריאת התורה המיוחדת ליום תקומת ישראל [דברים ל, א-י] יהיו לעולם ב-ה' באייר, אף כשהוא יום הזיכרון.
הבסיס ההלכתי לכך ידוע ומפורסם: 'פורים משולש'. בערים מוקפות חומה מימות יהושע בן-נון, כגון ירושלים, קוראים את המגילה ב-ט"ו באדר. כשחל ט"ו בשבת מקדימים את קריאתה ל-י"ד באדר, שבו קוראים את המגילה ברוב המקומות (מכיוון שאין קוראים את המגילה בשבת שמא יטלטלו את המגילה ברשות הרבים). למחרת, ט"ו באדר, אומרים 'על הניסים' וקוראים פרשת 'ויבא עמלק', כי דינם של אלה להיות נעשים ונזכרים בפורים בעיצומו של יום. ולמחרת, ט"ז באדר, מקיימים את סעודת פורים. נמצא שמצוות הפורים מתחלקות בין שלושה ימים [ראה טור, בית יוסף ושו"ע או"ח סי' תרפ"ח].
תבנית הלכתית זו עונה על דרישות ההלכה ומספקת מענה הולם המתיישב על הלב למכלול השיקולים שראוי לשקול ביחס ל-ה' באייר.
'על הניסים' ל-ה' באייר - יום תקומת ישראל (יום העצמאות)
עַל הַנִּסִּים, הַגְּבוּרוֹת, הַתְּשוּעוֹת, הַמִּלְחָמוֹת וְהַפְּדוּת שֶׁעָשִׂיתָ עִמָּנוּ וְעִם אֲבוֹתֵינוּ בַּיָּמִים הָהֵם בַּזְּמַן הַזֶּה.
בִּימֵי תְקוּמָתֵנוּ, בְּקוּם עָלֵינוּ בְּנֵי עֲרָב, לְהַשְׁמִיד לַהֲרֹג וּלְאַבֵּד אֶת הָעֹלִים מִשְּׁבִי הַגּוֹלָה אֶל אֶרֶץ חֶמְדָּה. אָמְרוּ: לְכוּ וְנַכְחִידֵם מִגּוֹי, וְלֹא יִזָּכֵר שֵׁם יִשְׂרָאֵל עוֹד תהילים פג, ה.
וְאַתָּה בְּרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים עָמַדְתָּ לָּנוּ בְּעֵת צָרָתֵנוּ. רַבְתָּ אֶת רִיבֵנוּ, דַּנְתָּ אֶת דִּינֵנוּ, נָקַמְתָּ אֶת נִקְמָתֵנוּ. מָסַרְתָּ רַבִּים בְּיַד מְעַטִּים, וּרְשָׁעִים בְּיַד צַדִּיקִים. הֵמָּה כָּרְעוּ וְנָפָלוּ; וַאֲנַחְנוּ קַּמְנוּ וַנִּתְעוֹדָד תהילים כ, ט. לְךָ עָשִׂיתָ שֵׁם גָּדוֹל בָּעוֹלָם, וּלְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל עָשִׂיתָ תְּשׁוּעָה גְדוֹלָה. וּבַחֹדֶשׁ הַשֵׁנִי בַּחֲמִשָּׁה לַחֹדֶשׁ, פָּרַקנוּ עוֹל גּוֹיִם מֵעַל צַוָּארֵנוּ.
כְּשֵׁם שֶׁעָשִֹיתָ לָּנוּ תְּשׁוּעָה בַּיָּמִים הָהֵם, כָּךְ עֲשֵׂה עִמָּנוּ בָּעֵת הַזּאֹת, וְנוֹדֶה לְשִׁמְךָ לָנֶצַח.
- יש לאומרו בתפילת שמונה-עשרה בהודיה (ברכת מודים) בערבית, בשחרית ובמנחה, וכן בברכת המזון.
'על הניסים' ל-כ"ח באייר - יום גאולת ירושלים ומקום המקדש
עַל הַנִּסִּים, הַגְּבוּרוֹת, הַתְּשוּעוֹת, הַמִּלְחָמוֹת וְהַפְּדוּת שֶׁעָשִׂיתָ עִמָּנוּ וְעִם אֲבוֹתֵינוּ בַּיָּמִים הָהֵם בַּזְּמַן הַזֶּה.
בִּשְׁנַת עֶשְׂרִים לִתְקוּמָתֵנוּ, בְּקוּם עָלֵינוּ בְּנֵי עֲרָב. אָמְרוּ: לְכוּ וְנַכְחִידֵם מִגּוֹי, וְלֹא יִזָּכֵר שֵׁם יִשְׂרָאֵל עוֹד תהילים פג, ה.
וְאַתָּה בְּרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים עָמַדְתָּ לָּנוּ בְּעֵת צָרָתֵנוּ. רַבְתָּ אֶת רִיבֵנוּ, דַּנְתָּ אֶת דִּינֵנוּ, נָקַמְתָּ אֶת נִקְמָתֵנוּ. מָסַרְתָּ רַבִּים בְּיַד מְעַטִּים, וּרְשָׁעִים בְּיַד צַדִּיקִים. הֵמָּה כָּרְעוּ וְנָפָלוּ; וַאֲנַחְנוּ קַּמְנוּ וַנִּתְעוֹדָד תהילים כ, ט. בָּאוּ צִבְאוֹתֶיךָ אֶל חַבְלֵי אֶרֶץ נַחֲלָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לָתֶת לָנוּ. לְךָ עָשִׂיתָ שֵׁם גָּדוֹל בָּעוֹלָם, וּלְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל עָשִׂיתָ תְּשׁוּעָה גְדוֹלָה. וּבַחֹדֶשׁ הַשֵׁנִי בִּשְׁמוֹנָה וְעֶשְׂרִים בּוֹ, עֹמְדוֹת הָיוּ רַגְלֵינוּ בִּשְׁעָרַיִךְ, יְרוּשָׁלִָם תהילים קכב, ב.
כְּשֵׁם שֶׁעָשִֹיתָ לָּנוּ תְּשׁוּעָה בַּיָּמִים הָהֵם, כָּךְ עֲשֵׂה עִמָּנוּ בָּעֵת הַזּאֹת, וְנוֹדֶה לְשִׁמְךָ לָנֶצַח.
- יש לאומרו בשמונה-עשרה בהודיה (ברכת מודים) בערבית, בשחרית ובמנחה, וכן בברכת המזון.