בדרך לסרי-לנקה

הרעיון של השוואת סרי-לנקה (ציילון, אי מדרום-מזרח להודו) לישראל, מלווה בהרמת גבה: "מה לנו ולמדינת עולם שלישי מרוחקת זו?". אך התבוננות מקרוב מצביעה על לא מעט נקודות דמיון, בתחום היחסים הבין-אתניים ומאפייני האתניזציה של המשטר. שתי המדינות קיבלו עצמאותן מן השלטון הבריטי ב-1948. בשתיהן חיות שתי קבוצות אתניות-דתיות עיקריות: אצלנו כ-80% יהודים וכ-19% ערבים (רובם מוסלמים); אצלם כ-74% סינהלים-בודהיסטים וכ-18% טאמילים-הינדים. עם הקמתן, כוננו שתי המדינות משטר דמוקרטי פורמלי. אך במקביל, הקבוצה האתנית הדומיננטית החלה לנכס לעצמה את המדינה, על מוסדותיה ומרחביה. הכל ניבאו לסרי-לנקה הצלחה עם לידתה - היא נוסדה על בסיס חוקה דמוקרטית ושלטון עצמי ממושך; מיקומה בישר שגשוג מסחרי; רמת החינוך במדינה הייתה גבוהה והילודה נמוכה. אך לא כך אירע. תהליכי אתניזציה הדירו את נציגי קבוצת המיעוט מזירת מקבלי ההחלטות; לדת ולשפה של קבוצת הרוב הוענק מעמד פורמלי בלעדי במדינה, והדת הפכה לגורם פוליטי-אתני מתערב כבד משקל. ניכוס זה בולט במיוחד בתחום המאבק על הקרקע. בשתי המדינות התפתחה מדיניות של אתניזציה מרחבית באמצעות ייהוד/סינהול הספר, שבו יושבים ריכוזים גדולים של בני אומת המיעוט הערבים/טאמילים. המרחב יוהד/סונהל בכמה מישורים, שהבולטים מביניהם הם חקיקה גורפת להלאמת הקרקע במדינה, תכנון מפעלי פיתוח נרחבים באזורי הספר על הקרקע המולאמת, והנהגת מדיניות "פיזור אוכלוסייה". יישובם של יהודים (בעיקר, מהגרים ממדינות ערב)/סינהלים (עניים חסרי קרקע) במפעלי הפיתוח בספָר, לווה בשיח תרבות של "גאולת הקרקע והפרחת השממה". שיח זה העלים והשכיח מקבוצת הרוב את חובת כיבוד זכויות האזרח של המיעוטים יושבי הארץ. תהליכי ההשתלטות המרחבית בספר הובילו לנישול, שוליות והזנחה של בני קבוצת המיעוט. כך נוצרה חפיפה בין המעמד החברתי-כלכלי לבין המוצא האתני. מתוך תחושת קיפוח ואפליה מתמשכים ואיום על הטריטוריה, התגייסה קבוצת המיעוט כנגד מדיניותה של קבוצת הרוב. בסרי-לנקה, עלתה בשנות ה-70 מנהיגות טאמילית קיצונית ("ארגון הנמרים הטאמילים"), שתבעה את חלוקת המדינה לשניים. מאז 1983 התנהלה באי מלחמת אזרחים מתמשכת. ניסיונות השכנת שלום בשנים 2002-3 נכשלו, והמלחמה הסתיימה עם כיבושו של האזור הטאמילי, ללא שיחות פיוס וללא שינוי ביחסי העוינות. המלחמה גבתה כתשעים אלף קורבנות, וזרעה הרס, פליטות, עוני, אלימות וקריסת הסדר החברתי. בהיעדר הידברות ושינוי המדיניות, השקט השורר שם כיום, הוא פסק-זמן לקראת המשכו של העימות. בישראל של שנות ה-90 נראה היה שתהליכי השלום מביאים לפיוס בין האומות, ולהתפתחות של דמוקרטיזציה מתונה. אך מאז אוקטובר 2000, התחדש עימות אלים בין ישראל לרשות הפלסטינית, שדוכא בלא המשך של הידברות בין הצדדים. אחד התהליכים שמלווה את העימות המתמשך, הוא הסלמת הקיצוניות והלוחמנות בשני הצדדים, תוך דחיקתם המתעצמת של הערבים הפלסטינים בישראל אל שולי החברה, הדרתם מזכויות והתייחסות כלפיהם כאל אויב, המגבירה את העוינות מצדם. כפי שאנו למדים מן המקרה הסרי-לנקי, אתניזציה רבת עוצמה - הנובעת משאיפה לכונן ביטחון ויציבות לקבוצת הרוב - טומנת בחובה תוצאות הפוכות, של ערעור המשטר והביטחון במדינה. לפיכך, מן הראוי שנגזור גזרה שווה ממקרה זה לגבי עתידנו, אם נמשיך ונלך בנתיב ההרסני וחסר המוצא שבו אנו מבוססים כיום.