אלוף שלוש הלהקות

כשטהרלב מתבקש לספר על רוזנבלום, הוא מבקש לעשות סדר בעניין ומבהיר: "הכוכב בהא הידיעה של הלהקות הצבאיות היה דני ליטאי. הוא ייזכר תמיד כבמאי המיתולוגי שלהן, כשעבר אליו הכתר מנעמי פולני, יוצאת 'הצ'יזבטרון'. המפגשים העיקריים לחיפוש החומר ולהצעת נושאים היו בניצוחו. יאיר עסק בהדרכה המוזיקלית של הלהקות, בעיקר בלילות. בניגוד לרבים מהמלחינים שהיו מציעים לי לכתוב טקסט למנגינה מוכנה, יאיר היה אומר – 'אני חייב טקסט מול העיניים ואז אני מתיישב להלחין אותו'. הגישה הזאת, שיושמה כבר ב'בארבע אחרי הצהריים', מאוד מצאה חן בעיניי. כלומר, הטקסט חשוב ובכך הרגשתי שזה בנ'דם כלבבי". "יאיר, שהגיע להלחנה מתפקיד של נגן אקורדיון בלהקת הנח'ל, היה יוצר גדול", מוסיף טהרלב, "אבל כשותף לעשייה, קשה היה לשכנע אותו. לא הייתה לו יראת-כבוד וחרדת-קודש מפני אף אחד. הוא ידע בדיוק מה שרצה ולצד ההצלחות הגדולות אפשר היה לשבור איתו את הראש בקיר. כך לצד שירים נהדרים שכתבנו אז והם מושרים עד היום, לא מעט שירים אחרים פוספסו בגלל העקשנות שלו ובגלל הביטחון העצמי שלו, שהביאו לכך שלא תמיד הייתה המנגינה ברוח המילים". ועוד משהו: "במפגש הפורה שלי עם יאיר, שהסתכם בכחמישים שירים, היה מפגש מוצלח בין שני יוצרים, שהאחד בהם בא מתחום המלל והשני – מתחום המוזיקה. היום, לעומת זאת, רוב השירים הם הצגות-יחיד וחסרה בהם ההפריה ההדדית גם אם אצלנו לא פעם היא הייתה בעירבון מוגבל. לא אחת כשהיינו חלוקים לגבי המוזיקה שכתב, הייתי משכנע את עצמי לא להתווכח מתוך השערה שיכול להיות שהצדק איתו".

לעומת רוזנבלום, המאוד צעיר דאז, הייתה לך הזכות לעשות את צעדיך הראשונים, ב"משה משה", עם משה וילנסקי, יוצר להיטי הענק.

"את וילנסקי מאוד אהבתי אישית. הוא וסשה (ארגוב) היו בגיל של אבי המנוח, חיים ונראו לי אז מאוד מבוגרים כאלה, אם כי האמת ניתנת להיאמר, שבשנות ה-60 הם היו למעשה צעירים בלא מעט מגילי כיום. את שניהם אני זוכר כאנשים נפלאים. סשה היה מזמין אותי אליו הביתה ומכין לי ארוחת-בוקר של סלט וחביתה אף כי שלא כתבנו יחד הרבה שירים. באשר ל-וילנסקי, מכיוון שלא היו לו ילדים, כמעט ...אימץ אותי כבן, עד כדי כך היו בינינו יחסים חמים. "כמלחין, וילנסקי, שהיה יוצר אדיר, היה מפתיע אותי כל פעם מחדש בהסתגלותו לרוח התקופה ובגיוון הבלתי נדלה שלו. ולא רק בשירים שלנו ללהקות. כבר כנער בשנות ה-50 הייתי מתפעל כיצד המלחין של 'כלניות' הלחין גם את 'ונצואלה'. כמי שגדל על היצירה שלו, הייתה לי יראת-כבוד בפניו, אבל התפעלתי לראות אותו פתוח ומוכן ל'היזרק' לכיוונים שונים זה מזה והכל עם ההומור הנהדר שלו".

וסשה?

"סשה זכור לי כפחות שובב ועם הומור אנדר-סטייטמנט כזה. אני חייב להודות שהעבודה איתו, שמבחינתי התחילה באותה שנה עם רוזנבלום ועם וילנסקי, בשיר 'את מי אני אוהבת', שכתבנו ללהקת פיקוד המרכז, הייתה יותר קשה. סשה תמיד התחיל מהמוזיקה. השאיפה שלו הייתה שניתן לו להלחין רצונו. לא פעם התקשיתי להתחבר ללחנים המורכבים שלו ולעומת אי אלה הצלחות גדולות שלנו, שירים אחרים שכתבנו יחד לא הצליחו".

אם נעבור לשיריך ללהקת חיל הים, שירים כמו "המלח שלי" ו"אנשי הדממה" קשה להאמין שהם נכתבו בבית במנותק מהשטח.

"בימים ההם היו לוקחים אותנו, הכותבים ללהקות, לסיורים ביחידות השונות, כולל במוצבים בסיני, על גדות התעלה, או קרוב למרדפים בבקעה. כך הגעתי למקומות שבחיים לא הייתי מגיע אליהם. בסיורים ראיתי מראות שבין השאר מצאו את ביטוי בשיר על גבעת התחמושת, מקום שלא הייתי בו בשעת כתיבת השיר. קראתי את עדויות החיילים ומול עיניי חלפו המראות שראיתי בשדות הקרב בסיני. השיר חסר תקדים בכך שהוא מביא עדויות אמיתיות מהקרב של חיילים לוחמים בעיתון 'במחנה'. זה כוחו של השיר. כמי שמעודו לא היה לוחם,לא ממש יכולתי לדמיין מה קרה שם".

היית בהקלטה?

"הרגע המצמרר היה בחזרה. מסרתי את השיר ליאיר ולדני ולמחרת הם הזמינו אותי לחזרה באיזה אולם ברמת-גן. עמדו שם שבעה בנים מלהקת פיקוד המרכז וביצעו לראשונה את השיר שאותו למדו בלילה. כששמעתי אותם לראשונה, בלי התזמורת ושאר החבר'ה, עברה בי צמרמורת".

שיר כמו "אין כבר דרך חזרה", שכתבת ללהקת חיל הים עם מבט היסטורי ונגיעה למלחמת ששת הימים שזה מקרוב התרחשה, נראה "תפור עליך".

"כאן ניסיתי להעביר על רגל אחת את ההיסטוריה מאז הביל'ויים למי שלא יודע אותה. הלוואי שהיו לנו כיום שירים כאלה כדי שהחבר'ה לא יהיו בורים בתולדות מדינת ישראל".

אם למאן-דהוא היה צל ספק בכך שהיית פזמונאי קשור לחדשות, באותן שנים ירית בכל החזיתות. כך היה, כאמור, עם "גבעת התחמושת", כך היה כעבור שנה עם השיר "אנחנו ואתם", שכתבת עם רוזנבלום ללהקת הנח"ל.

"השיר נפתח בקריאת קטע מהעיתון, על רדיפת היהודים בברית המועצות, ביניהם הסופר יולי דניאל וההתנגדות לאותה רדיפה. זה היה 'שוק' להיווכח שתוך כדי המשטר הדיקטטורי שם קמה קבוצת יהודים שיצאה בקריאה של 'אנחנו רוצים לחזור הביתה!' תוך כדי הפגנת אומץ-לב בלתי רגיל".

כתבת בשיר "שלח את עמי!" אכן, חשבת ששיר מסוגל להשפיע ולהזיז דברים?

"שיר יכול להשפיע על מצבי-רוח, אבל לא על ההתרחשויות".

שיר אחר שנגזר מהחדשות היה "ספינות שרבורג", שכתבת ללהקת חיל הים עם בני נגרי. מה עושים בו ה..."יידישע פיראטען"?

"ראשית כתבתי 'שרבורג' עם גימ'ל ולא בלעדיה כפי שיש ששוגים. זה היה רעיון של דני ליטאי לשיר על פיראטים יהודים שיש אומרים שהיו בעבר הרחוק. איכשהו מבלי שאשים לב הם זלגו לכאן מהשיר 'יידישע פיראטען', שהלחינה דרורה חבקין. החידוש ה'מסעיר' בו היה ריבוי היידיש בשיר של להקה צבאית".

הסולנים הפתיעו אותך?

"שלמה ארצי של אותה להקה – לא. אני זוכר אותו כבחור יפה תואר שמהתחלה סומן כסולן של הלהקה, אבל אף אחד לא יכול היה לשער שהוא יהיה לכוכב כזה גדול. ארצי הוא דוגמה לכוכב של להקה שלא נשכח ולא עבר למשהו אחר, כמו עודד בן-חור, סולן שיר מאוחר יותר של להקת חיל הים, 'חסקה', שכתבתי עם וילנסקי ונהיה ל...שגריר ישראל בוותיקן. יש הפתעות..."

מה קרה לך ב"את מי אני אוהבת", כמו בשירים "הוא לא כל-כך חכם", "ישנן בנות", "המלח שלי" ו"פשוט שריונר"?

"עניין אותי כאתגר להיכנס לכתוב מהכיוון של הבנות. סקרן אותי לא רק מה הבנות חושבות על הבנים, אלא גם מה הן חושבות על הבנות האחרות. היום ברוב שירי האהבה גבר שר לאשה ואשה שרה לגבר. פיתה אותי ללכת הפוך. כך גם בשירים מחוץ ללהקות כמו 'חשמל זורם בכפות ידיך".

אתה פותח את השיר "את מי אני אוהבת" עם "את מי אני אוהבת, קשה לי להחליט/גד נתן לי בושם, דן הביא תקליט". יכולה להיות נאיביות גדולה מזו?

"אני מסכים אתך – אין נאיביות גדולה מזו. כשהשיר הזה, שבינתיים די נשכח, התחיל להיות מושמע ברדיו, בחורה שהתחילה לצאת איתי באותו זמן, באה אלי עם בכי וטענה שכתבתי את השיר עליה, כמי שמכיר אותה מקרוב. 'אני שונאת אותך', היא אמרה לי ולא חסכה ממני את שבט לשונה".

איך היה לכתוב ב-66' ללהקת הנח"ל את "הוא לא כל-כך חכם" עם אלונה טוראל שבאה מכיוון מוזיקלי שונה בהשוואה למלחינים דלעיל?

"אני זוכר את אלונה, שאיתה כתבתי גם את 'קום לך אל נינוה' ללהקת פיקוד המרכז, כמלחינה מאוד מסקרנת ומוכשרת. באותן שנים היא הייתה בלימודים בארצות הברית, שם קלטה מרוח הג'אז ובחופשותיה כאן הייתה כותבת את להיטיה, שהיו גדולים אחד-אחד".

מעניין שקיבוצניק כמוך כתב שירים תנ"כיים כמו "קום לך אל נינוה" וכמו "משה משה"?

"זה בא בהשפעת אבי, שאהב את התנ"ך ובעיקר מהחינוך הציוני בקיבוץ. התנ'ך היה הפן היהודי של החינוך הציוני אצלנו, לא המשנה, לא התלמוד. לכן, תמצא השפעות רבות מהתנ'ך גם אצל נעמי שמר, שכמוני גדלה בקיבוץ. בלא מעט שירי-להקות שלי יש ציטוטים מהתנ'ך. די אם ניקח את 'פתחי לי שערייך/אבוא בם, אודה יה' מ'עוד לא תמו פלאייך'. לא מן הנמנע שבשירי התנ'ך הושפעתי גם משירי הנשמה השחורים מארצות הברית, כמו 'גריקו', שעסקו בנושאים תנ'כיים".

ובאשר ל"משה משה", ששרה להקת הנח"ל.

"זהו שיר ש-וילנסקי ואני כתבנו בלי שום קשר לשמו הפרטי. הגעתי אליו בעקבות 'קערת צימוקים' של דב סדן שקראתי. הרעיון של פירוק עשרת הדברות וכתיבה על מידת הרלוונטיות שלהם בא משם".

טהרלב איננו חולק כבוד-יתר לרבנו וכותב – "דחילק, מוישה, תוותר". "נקודת המבט שלי הייתה שובבית", הוא מודה, אם כי כשכתב "משה, משה, איזה נביא!" היה מתון בהשוואה לחיים חפר שקומם שומרי מסורת, כשכתב על יחזקאל "בומבה של נביא", בשיר לשלישיית "החלונות הגבוהים".

אם הזכרנו את "קום לך אל נינוה" ואת "משה משה", מאותה משפחה גם "מלאך מסולם יעקב", שכתבת עם נורית הירש לצוות הווי נח"ל.

"השיר הזה דומה לשירים שעליהם גדלתי והיו ברוח התנ'ך, כמו השיר על אליעזר ורבקה ו'אל תירא עבדי יעקב'. לעומת השובבות של 'משה משה', יש כאן התייחסות רצינית. ובאשר לנורית, היה לי שיתוף-פעולה פורה איתה גם מחוץ ללהקות. היא מלחינה שהמוזיקה שלה מאוד מדברת אל לבי. בדרך כלל היא הייתה באה עם המוזיקה והיה עלי להצטרף אליה במילים. נורית הייתה כובשת את הלבבות במלודיות שלה. היום כבר לא כותבים מוזיקה כשלה וחבל".

אם בצבא מזכירים את ...אלוף שלושת הפיקודים, מה שמייחד אותך בכתיבתך ללהקות הצבאיות הוא שכתבת לכולן, מבלי לקפח אף לא אחת מהן. זאת, כשבראשן להקת הנח"ל, להקת פיקוד המרכז ולהקת חיל הים.

"אלה היו שלוש להקות שאותן ביים דני ליטאי. הוא כמו צירף אותי לצוות עם יאיר רוזנבלום. לא אחת דני הציע נושאים או שורות שלמות בשירים. להגיד לך שזה תמיד הלך? – לא. כשהתחלתי לעבוד עם להקת הנח'ל, היא יצאה בהשראת דני בפארודיה על תולדות החקלאות. לכבודה כתבתי עם סשה ארגוב שישה שירים – ולא נותר מהם זכר".

ב"ישנן בנות", שכתבת עם רוזנבלום ללהקת הנח"ל, יש אזכורים שכיום אולי נשמעים תמוהים כמו "קליף הוא מלך ישראל" ועם "השמצה" לשבועון נפוץ.

"קליף ריצ'רד היה אז כוכב-על והקהל נחלק בין אוהדיו לבין אוהדי אלביס פרסלי. מאז נשכח. אבל כבר היו באחרונה ששאלו אותי מה זה ...חסקה. מה לעשות, המון דברים נשכחים עם הזמן. כאן מדובר בשיר שבו בנות מבטאות מה שהן חושבות על בנות אחרות. במרכזו בת שחושבת את עצמה לצנועה ו'היא לא כזאת' בהשוואה ליתר. השיר הומוריסטי ובאשר ל'השמצה', לא היו לי בעיות עם אותו שבועון למרות שכתבתי בשיר על בנות שקוראות ללא בושה את השטויות ב'לאשה".

איך קיבלת את החידוש של דנה אינטרנשיונל לשיר?

"כל חידוש של שיר שלי אני מקבל בשמחה, בפרט אם יש בו כיוון חדש, לא כיוון זהה למקור. כך אהבתי את החידוש לא מזמן של יגאל בשן ל'הייה לי חבר הייה לי אח'. לא פעם אני נותן יד לחידושים האלה. רק באחרונה סיפרתי לך איך נעניתי לבקשתו של איציק קלה להסב את 'הדרך אל הכפר' ללשון זכר ונהניתי מהחידוש".

סולן אחר של שיר שלך היה שלמה בר-אבא ב"המלווה", שכתבת עם רוזנבלום ללהקת פיקוד המרכז. דור של ...מלווים אסירי תודה לך מאז?

"לא רק לי, אלא גם לדני ליטאי. זה היה הרעיון שלו להפנות פעם את הזרקור למלווים שבדרך כלל נמצאים בצל. דווקא מצחיקן כמו בר-אבא נבחר לביצוע הזה גם בהיותו מוכר כמי שיודע ללחוץ אקורדיון כדי לשיר על המסכנות של המלווה. כאן זאת דוגמה לתמונה בימתית שהייתה בראש של הבמאי והפכה לשיר".

מאותה תוכנית זכור "שירו של צנחן".

"גנדי, רחבעם זאבי, אז אלוף פיקוד המרכז, ואמר בצדק שלא יכול ללכת שיר עם 'שייפתח עלי, שייפתח'. ישירו אותו צנחנים במטוס וזה יעורר בלבם ספק. הוא הציע להוסיף כ' קטנה והכל בא על מקומו בשלום. אבל לאחר שהשיר התפרסם, התחוללה שערוריה אחרת. באקדמיה רצו שנשנה ממיצנח, כפי שהיינו רגילים, למצנח, אבל כבר היה מאוחר..."

בשיר אחר מאותה שנה, "שריונים 69'", שכתבת ללהקת גייסות השריון עם וילנסקי, הבאת את המפה בעקבות מלחמת הימים. היית באופוריה?

"שום אופוריה. הזכרתי שם מקומות שהוזכרו בחדשות. על מקומות כמו אום-שורט וכמו אום-צוץ נכתב תכופות בתקופת המרדפים אחרי מחבלים בבקעה. תהרוג אותי אם אני יודע היכן בדיוק מקומות אלה..."

מה הסיפור של השיר הבא באוסף, "פשוט שריונר"? המלחין שלו, שאול ביבר, מוכר כמי שמנגן במפוחית, לא ממש כמלחין.

"ביבר, מי שהיה קצין החינוך של השריון, בא ואמר שיש לו מנגינה ברוח רוסית. המנגינה הייתה קליטה, אבל הייתי צריך לכתוב לה הרבה בתים כדי שיהיה ...סולו לכל בת בלהקה".

מאוחר יותר כתבת לאותה להקה את "הרצל", הייתה לך חולשה לשירי-אישים?

"אישים שנגעו ללבי – כן. בוודאי הרצל שהקדיש את עצמו לעם היהודי ומת בדמי ימיו".

אם את שירך על בוקר לח בשנת תרל'ח מלמדים בשיעורי ההיסטוריה על ייסוד פתח-תקווה, לא בטוח ש"הרצל" שלך יילקח למטרה דומה.

"כאן אני חולק עליך, אומנם בניגוד למה שכתבתי, הרצל לא לחם במונטיפיורי, אבל כל השאר אמין".

מאוחר יותר כתבת את "בן-גוריון" ללהקת פיקוד המרכז.

"זה שיר מוכר פחות ובו הצגתי את מייסד המדינה בצורה לא מתייפיפת. כתבתי בו בלי הנחות – 'הוא היה אדם קשה/איש הלהט והזעם/ובתקופת המעשה/ברעיו פגע לא פעם'. זה מה שנקרא אמת בפרסום".

אישיות אחרת שהקדשת לה שיר, הפעם עם סשה ארגוב וללהקת פיקוד המרכז, היה צ'רלי צ'פלין, שיר שאגב נעדר מהאוסף.

"זהו שיר חריג בדרך היווצרותו. הוא היה חלק מפארודיה על סרטים. זה התחיל בכך שניצה שאול הגיעה ללהקה עם קטע על צ'רלי צ'פלין שגלגל את כולם מצחוק. 'תכתוב בשבילה שיר עליו', אמר לי דני ליטאי ומילאתי את המשימה בהנאה".

להקה אחרת שלה כתב באותה שנה הייתה זו של פיקוד הצפון. אפי נצר, שעמו כתב את הלהיט הגדול "זר של נרקיסים", ביקש ממנו שיר לזמרת-טיפוחיו וסולנית הלהקה, עדנה לב. כך נולד השיר "אם תשוב", שבתוכנו הרומנטי "התכתב" טהרלב עם להיט העבר "צריך לצלצל פעמיים". בשיר יש טעות מצחיקה, שלמחברו עד היום אין הסבר. "אומר רק שתי מילים", שרה הזמרת ויוצא לה – "ידעתי כי תשוב". תספרו אתם... כעבור 17 שנה כתב טהרלב ללהקה הצפונית צמד שירים שהיו לסמליה – "קום והתהלך בארץ" (עם יאיר קלינגר) ו"עוד לא תמו כל פלאייך" (עם רמי קלינשטיין). כעת, מסתבר שבמקור נכתבו לאיזה חג יובל בצפון ובהמשך נמסרו להלחנה חדשה. שני סולניהם, יהודה אליאס ויסמין גמליאל, לא ניצלו את הצלחת הרגע כדי ליהפך לכוכבים. "ככה זה היה בלהקות הצבאיות", הוא מעיר. "הכוכבות בהם לא הבטיחה קריירה ארוכת טווח".

שני השירים הטביעו אותך בבטון יצוק בתוך תבנית שירי ארץ-ישראל, למרות שכתבת גם שירים שונים לגמרי.

"אכן, שני השירים יצרו לי תדמית כזאת בעיצומה של תקופת הרוקנ'רול, כמו שהיה קודם לכן עם 'הורה' שכתבתי לאירוויזיון. אני לא מצטער על כך לרגע".

באותה רוח גם "נגן אקורדיון" ו"את עיניך שא מזרחה", שכתבת אז עם אורי קריב ללהקת פיקוד המרכז. מה לקיבוצניק במקור כמוך ול...שתי גדות לירדן?

"אני לא בפוליטיקה. יש כאן כמיהה לכך שכמו שפורחת החקלאות משני עברי הירדן, כן יפרח השלום".

איך עם התדמית הארץ-ישראלית שלך התפרחחת כל-כך ב"אני מת" שכתבת ללהקת פיקוד הדרום?

"זה השיר הראשון שכתבתי עם מתי כספי. יש בחור מוכשר בלהקה, תנסה – אמרו לי ולא הצטערתי לרגע. באשר לתוכן הנועז, כביכול, של השיר, אין לי מושג איך עברו עליו בשקט ועוד עם שורה כמו ...'לא אכפת לי המוצב'. היום היו מקיימים על זה ועדת-חקירה..."

ננחת בסוף המסע שלנו עם להקת חיל האוויר, שביצעה ב-73' את "הייה לי חבר, הייה לי אח", שכתבת עם רוזנבלום.

"בניגוד למה שחושבים בטעות, השיר שלא נכתב בעקבות מלחמת יום כיפור, אלא קודם לכן, במלחמת ההתשה. עם המסר שלו, בדבר חשיבות החברות, הוא נהיה לשיר מנחם לאחר המלחמה. והסולו המצמרר של נתנאלה? – חבל על הזמן. זמרת אדירה!"

אולי כדי לצאת מהדיכאון, כתבתם לאותה להקה כעבור שנה את "תמיד עולה המנגינה".

"בעבודה הממושכת שלי עם יאיר (רוזנבלום) נעשתה כאן היסטוריה קטנה. בפעם הראשונה הביא לי לחן מוכן והייתה לי הזדמנות לעשות כבוד לטייסים ולאנשי חיל האוויר".

ואחרי כל השירים ללהקות שסקרנו כאן?

"מפתיע איך שצמד המילים 'הלהקות הצבאיות' נשמר בתודעה הציבורית לאחר שהלהקות ירדו מהבמה. מדוע? – אולי בגלל הזיהוי עם ארץ-ישראל אחרת ובגלל הצליל של חבר'ה צעירים ששרים יחד, תופעה שכבר לא קיימת בזמר העברי של היום שנעשה מאוד אינדיווידואליסטי. הכמיהה לביחד מלבה כל פעם מחדש את הצורך בשירים אלה. אין ספק שהם מבטאים משהו שחסר לנו היום. השירים, שבעבר ליכדו את העם, מפלגים אותו".

אתה הולך להשמיע לנו רקוויאם?

"לאו-דווקא. כשם ששרים היום 'שירי-התחזקות', שמחזירים את התכנים היהודיים למוזיקה, כן יכולים לחזור שירים לאומיים ברוח הלהקות הצבאיות".