יום הזיכרון בשנים האחרונות מקבל מאפיינים של טרגדיה. יום בו מציינים את מותם ללא פשר והצדקה של בחורים צעירים. המוות במלחמות האחרונות ובפיגועים נתפס כמיותר, כתוצאה של איוולת מדינית או תאונה מבצעית. כאילו השכול הוא דבר ש 'קורה' למשפחות, וזורע טרגדיות בקרב הציבור. יותר ויותר מתחזקת התחושה כאילו מחיר הדמים שאנו משלמים אינו מוצדק דיו, וכי במקרים רבים ניתן היה למנוע אותו.
נדמה שהתחושה המרכזית ביום הזיכרון היא תחושה של ייאוש עם קורטוב של דיכאון לאומי. ייאוש בשל הרצון העז לשים למלחמות קץ, דיכאון מכך שבחורים צעירים ממשיכים להלחם ולמות בעידן של קידמה וחופש. הדגש שוב אינו על גבורתם של הנופלים ועל המשמעות החיובית שעשויה להיות לקורבנם, אלא על הטרגדיה הגדולה שיש בעצם מותם. מות החיילים הוא לכאורה משולל הקשר: נערים צעירים נפלו קרבן לטרגדיה.
תפיסת השכול הזאת נובעת מראייה אגוצנטרית של החברה הישראלית. חברה שהורגלה לחשוב שהמעשים שלה והמדיניות שלה הם הגורמים הקובעים בסכסוכיה ובמלחמותיה. החברה הישראלית חיה בתחושה של שליטה בשכול, של שכול מתוך בחירה: בחרנו להקים מדינה, בחרנו להקים כוח מגן, בחרנו להרחיב גבולנו ובגלל בחירות שלנו טרם הפכו החרבות לאתים.
מכיוון שתהליך זה נובע לכאורה מבחירה לאומית מודעת, נוצר שיח של 'מחיר' - מחיר העצמאות, מחיר הריבונות, מחיר הכיבוש, מחיר השלום, מחיר המחירון.
הכל זה מחיר שאנחנו משלמים מרצון - נרצה, נוותר על המוצר, נבטל את העסקה וממילא לא יהיה יותר מחיר. התעייפנו מלנצח, אז אפשר להפסיק לשלם.
השכול הישראלי מתנהג כמו לקוח ששילם בטעות עם צ'ק פתוח - רצינו ריבונות, גבולות, כלכלה, חברה ביטחון ועוד סיסמאות-בחירות, אבל לא ציפינו שהמוכר ידרוש מחיר יקר כל-כך. היה כאן מקח טעות. טרגדיה.
כדי להשתחרר ממלכוד הטרגדיה של השכול, יש להשתחרר מתחושת השליטה שמחוללת אותה.
ובכן, מלחמות ישראל אינן תוצאה של איוולת מדינית של היהודים, או של כשל דיפלומטי של נציגי האו"ם. מלחמות ישראל הן תוצאה ישירה ובלעדית של רצונם של אויביה להשמיד אותה, ולהחזיר את אזרחיה למעמד חסות מושפל. מלחמות אלו אינן דבר שבחרנו בו, ואין מדיניות בעולם שיכלה למנוע אותן חוץ, כמובן, מהשמדה עצמית (וזו, אגב, הסיבה שבעשורים האחרונים אין מלחמה). בשל כך חייל שמת בקרב אינו קורבן של טרגדיה. הוא נהרג בידי אויב, כקורבן של מלחמה. לאויב שהרג אותו יש שם, מאחוריו ישנה השקפת עולם והוא פועל מתוך בחירה ורצון. האויב הזה אינו מגיב למדיניות הישראלית מתוך אינסטינקטים ילדיים פרמיטיביים, כך שאפשר להשתחרר מתסביך השליטה היהיר של האוריינטליזם הישראלי.
כשנשללת השליטה בשכול נשללת גם הטרגדיה שבו, ומתפנה מקום לתחושות אחרות. מתברר כי מי ששולט בשכול הוא למעשה האויב שמייצר אותו, והעולם שמאפשר ומממן זאת במשך שנים רבות. מתוך כך, תחושת הטרגדיה מתחלפת בתחושה אחרת, חזקה לא פחות - זעם.
זעם על כך שבחורים צעירים נופלים בקרב.
זעם על כך שישראל מוקפת אויבים סרבני שלום.
זעם על בגידתן של אומות העולם: בספר הלבן, בתוכנית החלוקה, באמברגו הנשק, בהחלטה 242 ועוד.
זעם על צביעותו של האו"ם, על השימוש האנטישמי בזכויות האדם.
זעם על האיסלאם הרדיקלי, על אידיאולוגיה רצחנית, על חוסר פשרות.
יום הזיכרון הוא יום הזעם.
ביום שבו אנו מתייחדים עם הנופלים, אנו מבינים שקורבנם לא היה מוכרח, שקורבנם הוא תוצאה של עוינות, של איבה ושל אנטישמיות. קורבנם הוא קורבן שיש לו כתובת ויש לו אשמים. ואם זה עוזר במשהו, גם יש לו פשר.