"אמריקני מכוער" בנוסח עדכני

על-מנת שייווצר גוש יציב, חייבים להתקיים תנאים שיניעו את המצטרפים הפוטנציאלים להצטרף וישמרו אותם כחלק מהגוש לאורך זמן. התנאים המינימליים הדרושים ליצירת מניעים אלה הם: שיכוך מירבי של ניגודי אינטרסים בין חברות הגוש, מכנה משותף אידיאולוגי ו/או תרבותי, ורמה מירבית של אחריות הדדית. גורם חשוב נוסף הוא אופי המדינה המצטרפת: פסיבי או אקטיבי. חיזוק עוצמתו של גוש מתגבש תלויה בדינאמיקה הפנימית השוררת בו. מתוך גורמי העוצמה הבסיסיים שניים קבועים - טריטוריה ואוצרות טבע, ושניים משתנים - דמוגרפיה ורמה טכנולוגית. צירוף מדינות חדשות לגוש תורם תרומה חד-פעמית להגדלת גורמי העוצמה הקבועים, ותרומה דינאמית לגורמי העוצמה המשתנים. התרומה הדינאמית עשויה להיות חיובית - גידול דמוגרפי או גידול ביכולות הטכנולוגיות, או שלילי - דעיכה דמוגרפית או נחשלות טכנולוגית. בני הברית הטבעיים של ארה"ב בדרכה לעיצוב גוש עולמי בעל כושר קיום והתמודדות מול חלופות אפשריות אחרות, הם הדמוקרטיות המערביות (הנוצריות) וישראל. מעמדה של רוסיה בקונטקסט זה עדיין לא ברור. היא עשויה "להידרדר" למעמד של עוד מדינה בגוש המערבי (בעיקר בגלל הדמוגרפיה החלשה שלה) ולהתפתח לגוש עולמי עצמאי (בעיקר בזכות ממדיה הטריטוריאליים, אוצרות הטבע שלה ויכולותיה הטכנולוגיות). אין לישראל ניגודי אינטרסים עם ארה"ב, חרף העובדה שאין זהות-אינטרסים מלאה ביניהן בכל ספקטרום הנושאים. מיקומה הגיאוגרפי של ישראל והדינאמיות הדמוגרפית והטכנולוגית שלה, עושים אותה לבת-ברית פוטנציאלית לאורך זמן, עם מינימום של חיכוך וסיכונים. אולם על-מנת שתהיה לכזו, שאלת האמינות והערבות ההדדיות הן תנאי מוקדם קריטי. אסור שארה"ב תספסר באינטרסים החיוניים של ישראל, במטרה להשיג טובות הנאה זמניות במגזרים אחרים של הפוליטיקה העולמית. יש לארה"ב בעלי ברית פוטנציאלים גדולים מישראל, למשל: באירופה המערבית. אבל בעלי ברית אלה אינם חפים מחולשות יסודיות או מניגודי אינטרסים עימה, והשאלה כמה מהם יהיו בעלי ברית אמיתיים וכמה הם כאלה רק למראית-עין, נותרת בשלב זה פתוחה. בדרכה לייצר גוש עולמי הומוגני ודינאמי ככל האפשר, שיתמודד על ההגמוניה העולמית או על סדר עולמי חדש, התנהלותה של ארה"ב מול ישראל, דווקא משום היותה קטנה ותלויה כיום בארה"ב, היא מבחן אולטימטיבי. השאלה שעל הפרק היא: האם ארה"ב מבינה ומסוגלת לבנות את המערך שיידרש לה ולכל מה שהיא מייצגת, להתמודדות מול המערכים העולמיים האחרים המתהווים כיום? דומה שמשטר אובמה חושב אך ורק לטווח הקצר ועושה לארה"ב בשאלה זו שירות של דוב.

ישראל אינה יריב לארה"ב, לא על-פי מהותה ולא על-פי יכולותיה - מעולם לא הייתה ויש לקוות שגם לא תיאלץ להיות; הדבר תלוי בארה"ב הרבה יותר משהוא תלוי בישראל. זה אינו המצב ביחסים שבין ארה"ב לעולם הערבי ובוודאי שלא ביחסיה עם הציביליזציה האיסלאמית. כאן קיימות כיום בבירור תחרות והתמודדות על הגמוניה עולמית. ארה"ב אינה חווה עדיין את המשמעויות המלאות של התמודדות זו, כשם שחווה זאת אירופה המערבית, אבל זו רק שאלה של זמן עד שתחוש את הדברים בעוצמה הרבה יותר גדולה על בשרה. אינסטינקט ההישרדות האמריקני חזק מזה של אירופה, וייתכן שיוביל אותה להתעוררות מוקדמת ותגובות אפקטיביות - יש לכך סימנים ראשונים כבר עתה. ממשל אובמה סבור בטעות שדרך ההתמודדות האמריקנית עם היריבות הגדולה של הציביליזציה האיסלאמית עוברת דרך צ'מברלייניזציה של יחסי-הגומלין עימה - דהיינו: פיוס התוקפן. ההיסטוריה מוכיחה שאין שגיאה גדולה מזו; פיוס התוקפן מזמין תוקפנות מוגברת. במקרה של הציביליזציה האיסלאמית, בשל אופייה ההתפשטותי המבוסס על שימוש בכוח ולא על שכנוע אידיאולוגי, פועלים שני כוחות חזקים: הפיתוי לנצל את חולשת היריב, והאידיאולוגיה הבסיסית החותרת להתפשטות. ארה"ב היא עדיין המעצמה העולמית החזקה ביותר, אבל תהליכים העומדים לקעקע בלעדיות זו כבר ניכרים בשטח. קיימים גורמים שביכולתם לקרוא תיגר על ההגמוניה האמריקנית וגורמים אחרים שיחפשו לה תשובה משום שייאלצו לעשות כן על-ידי התנהלותה של ארה"ב, או ישאפו לכך בכדי למנוע עצמם ממעמד של "שחקן מדרג שני"; התיאוריה של הנטינגטון על מאבק הציביליזציות, היא הסבר אפשרי אחד לתהליכים שכבר החלו וימשיכו להתפתח. במאבק מחודש על הגמוניה עולמית, יהיו גורמי המפתח אותם גורמים כבעבר: דמוגרפיה (אוכלוסיה), טריטוריה (גודל ומיקום), אוצרות-טבע ורמה טכנולוגית. בעבר היו המנגנונים בהם השתמשו מדינות בכדי להעצים את כוחן בכל אחד מפרמטרים אלה, כיבושים צבאיים. אלה הביאו לאימפריאליזם וקולוניאליזם, ואלה למלחמות חדשות שבהן ביקשו מדינות-ליבה של הסדר העולמי הקיים, להעביר לשליטתן נכסים של מדינות ליבה אחרות. בדרך זו ביקשו לשנות את מאזני העוצמה, ובזכות מאזני עוצמה חדשים, ביקשו לדרג עצמן בראש פירמידת הכוחות העולמיים. במציאות העולמית החדשה, נראה שמניעי ההתפתחות היסודיים לא השתנו, אולם הקצב המודרני מכתיב תהליכים חדשים. התהליכים החדשים הם "התאגדויות בין-מדינתיות" אשר יוצרות גושים חדשים. התאגדויות בין-מדינתיות נחוצות כאשר למדינה החותרת להגמוניה, או למעמד של מעצמה עולמית במערכת רב-קוטבית חדשה, כשלעצמה, אין היכולות הדרושות לכך. ומשום שאסור לה לפגר אחרי קצב ההתפתחות העולמית, עליה "לעבות" את יכולותיה על-ידי צירוף כוחות נוספים. עליה, כמעצבת ומובילת הגוש המתהווה, לעצב את קווי המתאר (או קווי תיחום ההשפעה) של הגוש, בכדי לייצר יציבות בינלאומית; שכן ואקום ואי-בהירות, קוראים ל"יזמים מתחרים" ומזמינים אותם להתמודד על עוד נתח של הישג. לישראל אין הרבה ברירות. היא תוכל לנהל מאבק מבוקר ומרוסן בשיתוף ובסיוע של ארה"ב, עד לייצוב קווי-תיחום מוכרים, גם אם אלה יהיו לא מוסכמים. אבל ישראל תיאלץ לנהל מאבק מקיף והרה-השלכות אזוריות ועולמיות, אם תשגה ארה"ב ותדחק אותה לקיר¹.