אל הלשונות שבהן מתקיים המצב הבעייתי של דיגלוסיה עומדת להצטרף, לאחר 100 שנה של קיום בריא, העברית המודרנית. אצל היהודים קשורה הדיגלוסיה עם הגלות. מאז חדל הדיבור העברי הקדום בסביבות שנת 200 לספירה, חיו היהודים תמיד בדיגלוסיה: ארמית, ערבית-יהודית, יידיש או לאדינו בבית ובקהילה היהודית ולשון השלטון - בחוץ. לא פעם חיו היהודים אפילו בטריגלוסיה: עולי פולין בארץ דיברו יידיש ופולנית זה עם זה ועברית עם ילדיהם ובארגנטינה דיברו היהודים יוצאי פולין פולנית, יידיש וספרדית. יהודים צ'כים בישראל דיברו צ'כית, גרמנית ועברית, ובאנגליה - כמובן אנגלית ולא עברית. מחיי הדיבור העברי שאפו לכך שחברת הדוברים הילידים בארץ-ישראל תדבר בלשון אחת, כפי שהיה בימים שבהם היה עם ישראל ריבון בארצו. משימתם צלחה בידם ובין השנים 1920 ו-1980 אכן התקיימה כאן חברה כזאת, שמרביתה היו ילידי הארץ. ארץ-ישראלים וישראלים אלה ידעו כמעט רק עברית, אך ידעו אותה היטב.
בשנות ה-50' ניסתה הממשלה, מסיבות של אופורטוניזם פוליטי, להחדיר לארץ בכוח החוק את הצרפתית כשפה שנייה, אף העם דחה זאת והניסיון נכשל לחלוטין.
בתקופתנו, עם תהליכי הוואסאליזציה הגוברת כלפי ארה"ב והשחיקה בריבונות הישראלית, חודרת לכאן שפה זרה לא כשפה שנייה, אלא היישר אל תוך העברית ובלי שום צורך בחוק. בעשורים האחרונים החלו לחדור לעברית הישראלית מילים וצירופי לשון אמריקניים בכמויות גדולות ובחמש השנים האחרונות הפך העניין לשיטפון. אם עד לפני חמש שנים ניתן היה למנות כמה עשרות מילים כאלו, עכשיו הן מונות מאות, כפי שיובאו במילון אשר יפורסם במאמר הבא בטור זה.
וכאשר חומר לשוני לא שמי חודר בבת-אחת ללשון שמית שמספר דובריה הרהוטים קטן מאוד, ועוד במדינה שהיא בעיקרה מדינת מהגרים - מתחוללת נסיגה תרבותית בעלת משמעות היסטורית. מתחילה להיווצר כאן שפת דיבור לא רשמית (vernacular או dialect) שחלק מהותי בה הוא אנגלית אמריקנית. העברית המוקפדת, השואבת את התחדישים שלה מן המקורות שלנו, ברוחו של בן-יהודה, מתחילה להיראות לידה כמשהו מכופתר, מיושן ומרובע המתאים למגילת העצמאות, לתוכניות נוסטלגיה, למרצים בני שמונים באוניברסיטה או למאמרים בסגנון של ד"ר הרצל רוזנבלום ושל עזריאל קרליבך - לשון שכלפיה אפשר להתבטא בצירוף החונט "עברית עם טעם של פעם".
הלשון הלא רשמית, הוורנקולרית, שלנו משמשת כיום בדיבור יומיומי של כל שכבות האוכלוסיה, אך נשמעת גם בפומבי מפי שדרנים, קציני צבא בכירים, קציני משטרה בכירים חברי כנסת, שרים, אנשי משק, פקידי ממשלה, ומורים המלמדים בהתלהבות שגיאות מחרידות בעברית. לבד מן הלע"ז המציף הכל אפשר להבחין בעברית הבלתי רשמית בסגנון נוח בשבע שגיאות גם ערעור ההבחנה בין זכר ונקבה ("חשדות חמורות" וכיוצא בזה), תוהו ובוהו בכל הנוגע לשם המספר, היעלמות הדרגתית של מבנה הסמיכות, היעדר ניקוד וכל כללי המבטא התלויים בו (בג"ד כפ"ת כמושג נשמע היום כבדיחה גששית), שיבוש הכתיב המלא וכללי התעתיק מלועזית, צמצום דרמטי באוצר המילים, והיעלמותם, או שיבושם, של ניבים עבריים.
ישראלי הנתקל כיום בניב "צווח ככרוכיה" עלול לחשוב שמדובר בסוג של שטרודל, מי שקורא את הביטוי "שרוי עימו בכפיפה אחת" עלול לסבור שמדובר בכפיפות בטן ומי ששומע את האמירה "מהפך עימו בחררה אחת" עלול להיות משוכנע כי מדובר במחלת עור. אגב, מצב לשוני זה שהתפתח במהירות בציבור הישראלי, הוא שהיה בעוכריהם של דוברים ספרותיים מדי כמו
יוסי שריד שפשוט חדל להיות מובן לשומעיו, או "גודע הידיים" האומלל
מישאל חשין, הנתפס אצל רבים כפוחלץ שנתבלבל.
