הידעתם שאין הגדרה ל"אלימות"? קצת מביך, אך על מה בעצם הכינוס? לאלימות אין הגדרה אלא "תיאורים" כגון גופנית, מילולית, רגשית, כלכלית וכיוצ"ב, והואיל ואין "הגדרה" מוכרת מבחינה משפטית, ראוי מן הסתם לבחון מספר אפשרויות(!):
האם אלימות היא הפעלת כוח גופני מצד התוקף, שמסתיים בנזק גופני לקורבן? בוודאי שלא!
מה עם סטירה או אונס? אלה כרוכים אומנם בהפעלת כוח, אך לא בנזק גופני לקורבן (כך במרבית המקרים).
ומה עם שימוש ב"נשק" כגון אקדח או רעל? אין כאן הפעלת כוח ואף לא מגע עם הקורבן, אך נזק בוודאי שיש.
ומה עם ויכוח בעבודה שבסופו אדם צונח ומת? זו "תאונת עבודה" ומדובר בנזק ללא הפעלת כוח וללא "נשק".
ומה עם הימצאות בתנאי רעש ומתח ממושכים? אלה גורמים לעלייה בלחץ דם, לנדודי שינה, לפגיעה בשמיעה, לטנטון (צלצולים באוזניים), לנזקים נוירולוגיים ואחרים, וכל זאת מבלי שהופעל כוח כלפי הקורבן. ומאחר שנגרמים לקורבן נזקים שאפשר למדדם, מדוע אין הגדרת אלימות בחוק כלפי מי שנניח "מוציא מדעתם" את שכניו, מפעיל בקביעות מוזיקה רעשנית שאינה מאפשרת להם להתרכז, טורד את מנוחתם ופוגע בבריאותם? בעצם, בהשוואה לכל אלה שקשה ביותר להוכיח ונזקם חמור, מתמשך ולעתים בלתי הפיך, מהי סטירת לחי חד-פעמית שלא מותירה עקבות אך שעליה יש ענישה, פיצויים ורישום פלילי?
השאלה מקצינה כשמדובר בתופעת "הלם קרב" שכינויה המקצועי הוא "הפרעת דחק פוסט-טראומטית", דהיינו הפגיעה הנפשית הקשה אצל מי שעברו טראומה כגון לחימה, תאונה, אונס, התעללות וכיוצ"ב. יש מי שכתוצאה מכך נחשפים לחרדות, סיוטים, אובדן כושר ריכוז, תחושות פחד וחוסר אונים ותופעות חמורות אף יותר, ודוגמה זו ממחישה יותר מכל, עד כמה אין צורך בפגיעה פיזית באדם כדי לגרום לו לנזקים קשים מאוד.
השאלה היא לאיזו אלימות יתייחסו המשפטנים בכינוס, ובעיקר, לאיזו אלימות הם לא יתייחסו? ובכלל, איזה ערך יש לכינוס על אלימות, בלי כמה קרימינולוגים מוסמכים ובכירים מאוד שזו התמחותם ועיסוקם, שיבהירו למותקפים כיצד למשל מתפתח סדיזם בקרב בעלי שררה (
ראה קישור); מה הן ההשלכות של השפלה ומצבי איום על האזרח; כיצד מבשילה ההחלטה להגיב באלימות נגדית; והעיקר, כיצד תחושות אלה מתעצמות בעת אובדן התקווה להשגת צדק?
ולעצם העניין - כיושב-ראש עמותת נפגעים, פגשתי באלימות הקשה (ובתוצאותיה) שהופעלה כנגד הציבור על-ידי אותם גופים תמימים וחביבים שמלינים על הטון הרם של זעקת קורבנותיהם. הכרתי אנשים שפיתחו סימפטומים של חרדות וסיוטי "הלם קרב" כתוצאה מהתנכלות והתעללות סדיסטית ("איננו רוצים להקשיב לך") ובלתי חוקית מצד פקידים ומעקלים, והכל בסיוע מסיבי של הפרקליטות ("מה פתאום? אנחנו הרי צדיקים") ובגיבוי מוחלט של שופטים ("כוונתך לבני האלים?"). כל קרימינולוג יאשר, שרמות הייאוש, ההשפלה והזעם, ממריאות ככל שמסתבר לקורבן שבפעילות נגדו מעורבים אינטרסים פסולים, הן מצד הפקיד, הן מצד הפרקליט המייצג את המדינה, הן מצד עורך דינו, והן מצד השופט, ושבעטיים הוא איבד באחת את עולמו, פרנסתו, חירותו, כבודו או ילדיו. השאלה היא - כמה זמן עוד אפשר לקבור את הראיות בחול, ועד מתי אפשר לפטור את המעורבים בכך מאחריות לאלימות?
רוצו בהמוניכם. צפוי יופי של פוגרום.