אדם בעל חמלה אמיתית היה הרצל. אף שמעצמו נחסך, יחסית, רשע האנטישמיות, לא היה בכך כדי למתן את הדאגה, והתסכול,והזעם והמחויבות לנוכח סבלות אחיו ואחיותיו. אדרבה, אולי דווקא ממערב אירופה צריך היה לבוא חוזה המדינה, מקום שבו יהודים היו משוחררים ומצליחים, ולא מן המזרח, שם הייתה האנטישמיות גלויה וממוסדת, כפי שלא יכול היה לצמוח מנהיג כמשה משורות העבדים האומללים, נעדרי החוש ממלכתי, המורגלים בהשפלה ובדיכוי. מתוסכל ונואש, חיפש הרצל נמרצות אחר פתרון לבעיה היהודית, עד שהשתעשע פעם ברעיון לקיים דו-קרב למוות מול אנטישמי ידוע על
כבוד העם היהודי, ובלבד שהעולם יזדעזע ויתעורר. לבסוף הדבר היכה בו, והוא עצמו מעיד, אחוז התרגשות ויראה, כמי שחזו עיניו בסנה-בוער-ואינו-נאכל: "מצבים כאלה נקראו בלשון ימים מקדם: השראת שכינה" - או נבואה - ודברהּ: ציון!
דרוש מאמץ מסוים ליהודי בהווה כדי להבין על שום מה ולמה כל ההתרגשות מרעיון פשוט שהיום אנו מקבלים כמובן מאליו. מדוע הרצל נתפס בזמנו כמהפכן המערער יסודות תבל; מדוע האדם הראשון שעליו בחן הרצל את רעיונו, חשד בכנות שידידו השתגע ואף הפנה אותו לרופא; מדוע הרעיון נראה כה קיצוני ומפתיע, עד שבחלוף השנים ניסה הרצל בעצמו, בסקרנות ותמיהה וללא הצלחה, להתחקות אחר הבשלתו במוחו, ולבסוף נכנע: "אני מעבד את הרעיון. לא, הרעיון מעבד אותי". ובסך-הכל מדובר ברעיון בלתי מקורי, מסורתי ועתיק ימים, כתב הרצל עצמו.
אלא שבדיוק למסורת זו הפנו היהודים עורף תוך כוונה שלא להביט לאחור לעולם. העולם צעד קדימה, עם אמון בכוח התבונה, אל עתיד של נאורות ואחווה, והיהודים עימו, מלאי תקווה. לא היה זה עוד עולם רדוף שדים, אחוז אמונות תפלות, כבעבר. רק נותר להיאבק בכיסי ההתנגדות האחרונים של הבערות, מקומות שבהם אנשים עודם שבויים בהשקפות לאומניות כוזבות ומאמינים שיהודי אינו יכול להיות גרמני, או צרפתי, או בריטי למהדרין.
"הוא אינו יכול" - בא ומכריז הרצל, ובמחי עט מאיים למוטט שנים של מאמץ יהודי זהיר ויקר להתקבל בחברה האירופית, וקבל עם ועדה מאשר את דבריהם של שונאי יהודים חריפים. הצעתו? טרנספר מסיבי של מיליוני בני אדם, שאינם מאוחדים בתנועה משותפת או אף שפה משותפת, הפזורים בכל רחבי תבל - וריכוזם במולדתם הנושנה. הגשמת נבואה עתיקה. הפחת רוח בעצמות היבשות של עם הנחשב למת וביהדות הנחשבת לכת דתית בלבד. ואם לא, מבין ומתריע הרצל - אסון. משום שהעולם אכן מתקדם ומשתחרר ומשיל מעל עצמו את הברבריות של העבר, בכל תחום מלבד ביחסו ליהודים.
הרצל ידוע ידע: חשכת ימי הביניים עוד תתחדש על יהודי אירופה - מתבוללים כחרדים. ולכן לא באירופה הפתרון, על מונחיה הלועזיים - אמנסיפציה, סוציאליזם. הפתרון במילה עברית, עתיקה ופשוטה - ציון. ולא במניפסטים מפולפלים או מפי פרופסרים מדופלמים, אלא מתוך ספר עתיק, אפוף מסתורין, הנחשב כבר לאוסף אגדות גרידא. וכך, במקום ובזמן שבהם נחשב הדבר אנטישמיות לקרוא ליהודי "יהודי", קם אדם ידוע ומוערך, שנחשב עד אז לנאור ותרבותי, ולמרבה הטירוף העז להכריז: "עברי אני".
העצמות היבשות החלו לקרום עור וגידים. תנועה ציונית. קונגרס ציוני. בנק ציוני. יהודים מכל העולם מתלכדים סביב דמותו הכריזמטית של הרצל, והתורה שבפיו - תורת המדיניות העברית. לא בלא התנגדות - מצד חרדים, מצד סוציאליסטים, מצד מתבוללים - שהיו כבני ישראל הנוזפים במשה, "חֲדַל מִמֶּנּוּ, וְנַעַבְדָה אֶת-מִצְרָיִם". את ההתנגדות העזה מתאר הרצל בהומור כ"מלקות שספגתי [כתלמיד] על שלא גיליתי בקיאות מספקת במעשה יציאת מצרים; כיום יש מורים רבים שהיו רוצים להלקות אותי כי אני בקיא מדי בפרשה הזאת".
אלא שבנקודה מסוימת אין פרשת יציאת מצרים מקבילה עוד לפרשת יהודי אירופה. הרצל נפטר בטרם עת, ובסופו של דבר מעולם לא התחוללה היציאה. משהו השתבש בדרך. ובעוד שאז היו אלה חֵילות פרעה, ולא בני ישראל, שטבעו בים - הפעם בני ישראל הם שבערו בכבשנים.