סוגיית האפשרות לפרוץ מלחמה באזורנו בקיץ הקרוב, שאליה התוודענדו זה מקרוב מפיו של
מלך ירדן עבדאללה, מיקדה את הזרקורים למישור הישראלי–פלשתיני, מרקם עדין הנוגע באופן בלתי אמצעי בעתידה של הממלכה ההאשמית. נרגנותו הקבועה כמעט של המלך הירדני, שקיבלה גם אופי של עמדה מנוכרת, על סף העויינות, לישראל, נשענה על סימנים מעידים לאינתיפאדה שלישית בנסיבות של פער בלתי ניתן לגישור בין הצדדים ובראש וראשונה כדבר הנובע ממדיניות המשך הבנייה של ישראל בשטחי הגדה המערבית וירושלים.
אולם דומה כי העיסוק הקונקרטי באפשרות פרוץ מלחמה בעיתוי קרוב מתייחס למערכת אזורית נרחבת יותר, כזו העלולה לעבות זיקה בין איומים קרובים מהבחינה הגיאוגראפית לבין איומים מרוחקים ואסטרטגיים ממשיים. בפועל, נראה כי בעיתוי זה מתקיים מעין תהליך משברי מדורג, שיש לו פטנציאל נפיץ שאת מימדיו מי ישורנו.
חשיפת העברתם של טילי סקאד-B דרך סוריה לידי החיזבאללה בלבנון אינה עניין של מה בכך, זאת גם בהינתן העובדה שאירן סיפקה זה מכבר לארגון השיעי רקטות חדישות ובעלות מעטפת ביצועים בעייתית מבחינתה של ישראל. בהקשר זה אין להתרשם מסדרת ההכחשות של דמשק לעצם אספקת הטילים הבליסטיים שכן גם בעבר נתנו הסורים חסות לזרימת אמצעי לחימה שהגיעו מאירן עבור החיזבאללה.
התבססות תשתית צבאית סמי-אסטרטגית של אירן בתוככי הטריטוריה הלבנונית אומנם אינה חזיון חדש, אולם מזווית הראייה האזורית ניכר כי הולך ומתהווה איום ישיר בלתי זניח מבחינתה של ישראל, מימד שלא ניתן להתעלם ממנו עוד. במילים אחרות, המערך הצבאי של חיזבאללה מספק את המעטה החיוני לתהליך נמרץ לכינונו של מערך טילי קרקע-קרקע מרשים למדי בפיקוד אירני, זאת גם במגמת הרתעה כלפי ישראל על כל המשתמע מכך.
אין תימה איפוא, שהממשל בלבנון אחוז חרדה מפני הבאות שכן ראש הממשלה הטרי, חרירי, מוצא עצמו במילכוד כפול הן מהבחינה הפרלמנטארית בשל משקלו החיוני של חיזבאללה והן מחשש ממשי לשלומו הפיזי, היה וינסה להוביל מהלך ממשי ליישום מלוא הריבונות הטבעית בשטח המדינה. חוסר האונים של הממשלה החוקית בביירות לנוכח נטילת החוק לידיים על-ידי חיזבאללה, זאת בתמיכה בלתי מוסתרת של סוריה וכמובן אירן, מטילה תזזית של ממש גם על מרקם החיים בלבנון ומציבות דילמות לא-פשוטות גם בפני מעצמות המערב.
מערבולת חריפה זו מחוללת גלים לטנטיים לפי שעה, אולם נהיר כי היא טומנת בחובה סממנים של מתיחות צבאית במתכונת העלולה להזכיר את "משבר הטילים בקובה" בשנת 1963! תיאורטית לפחות, מתקיימים נתוני פתיחה דומים למדי בין המתרחש עתה בסמוך לגבול הצפוני של ישראל לבין התהליך המשברי שהוביל לסף מלחמה גרעינית בין ארה"ב לבין ברית המועצות דאז, בעיצומה של תקופת ה"מלחמה הקרה".
הנחת העבודה שיש להביאה בחשבון בהקשר זה היא כי פריסת טילי קרקע-קרקע בליסטיים ארוכי טווח בלבנון מהווה התפתחות בלתי נסבלת מבחינתה של ישראל ולפיכך יידרש מהלך תקיף שיוביל לסילוק איום זה ללא דיחוי. סביר להניח כי סוגייה זו ניצבה במוקד ביקורו של שר הביטחון,
אהוד ברק בארה"ב בעצם ימים אלה.
עמידתה האיתנה של ישראל על מיצוי כוח המיקוח שלה במסגרת משבר זה תהייה למעשה בבחינת העמדה במבחן של כוח ההרתעה הישראלי מול החזית הסורית-לבנונית, שכן קיים ספק מהותי אם אומנם שוקמה ההרתעה הישראלית מול ארגון חיזבאללה בעקבות מלחמת לבנון השנייה. הדעת נותנת היא כי כשליו של צה"ל בלחימה מול חיזבאללה ב-2006 עודדו את הארגון השיעי ואת פטרוניו בטהרן ובדמשק להחציף פנים גם בהתייחס להתעצמות הרקטית והטילית על מגוון אמצעיה. עם כל הכבוד, עצם הסתתרותו המתמשכת בבונקר ממוגן היטב של השייח' נסראללה מאז המלחמה, לבד מהסיפוק המסויים שהדבר גורם לצמרת הביטחונית הישראלית, אינה סימן מעיד מובהק להיקלטות מסר ההרתעה הישראלי.
מוטב שלא להידרש להתפלפלות פסבדו-מקצועית בסוגיה מדוע לא תקף צה"ל את שיירות טילי הסקאד בדרכם לבקעת הלבנון. העובדה היא כי עתה עולה הצורך לטפל בהסרת האיום ויש לקוות כי ישראל כי תדע לעשות זאת בדרך הטובה ביותר האפשרית.
בשל ההקשר הכמעט מובהק בין המערך הקדמי של אירן בשטח לבנון לבין הקונטקסט הגרעיני האירני גופו, ניתן לדמות את פריסת הסקאדים כמעין הצבת איום "שח" אירני על לוח השמחט האזורי. מכאן עשוייה אירן רק לצאת נשכרת היה ויתפתח סוג של מאזן של התניות ותמורות, ובראייתה יהא זה נכון לחתור לקבלת התחייבות מעצמתית להימנע מתקיפה באירן. הישגים נלווים שעלולה אירן לנסות לגרוף קשורים במגמה המסתמנת עתה מכיוונו של ממשל אובאמה, בעידודה של מצרים, לפעול לכינונו של "מזרח תיכון נקי מנשק גרעיני".
כניסה לסוג של "מקח וממכר" משל היה מדובר במעין "בזאר פרסי" כמנגנון לנטרול משבר הטילים הנוכחי תטמון בחובה סיכונים בעייתיים מבחינת המיצוב האסטרטגי של ישראל בטווח הבינוני והארוך. לפיכך נדרש כבר עתה קו מדיני תקיף, עד כדי אולטימטום, רצוי בערוצי פעולה דיפלומטיים, תוך גיבושו של מאמץ מתואם רב-מעצמתי. מה שניצב על כפות המאזניים בעיתוי זה אינו רק ביטחונה של ישראל אלא לא פחות מכך עתידו של הממשל הפרו-מערבי בבירות, בראשות סאעד אל-חרירי, יקיר המערב.
משבר חמור זה מהווה מבחן לאמינותה של ההנהגה המדינית והביטחונית של ישראל. נקיטת האמצעים הנחושים באופן מושכל ושקול עשויה להניב פתרונות יצירתיים, אם מתוך תהליך מתסכל של "הורדת ידיים" ואם כדבר הנובע מהכרעה נחרצת, בעדיפות לנסיבות שיהיו כרוכות בתיאום בדרגים האסטרטגיים, לפחות עם ארה"ב.
מכל מקום, התהליך המתרקם בסמוך לגבולנו מהווה "שיעור" טוב לנשיא ברק אובאמה, אשר לנגד עיניו קורסת שוב ושוב תיזת המדיניות הפייסנית כלפי האיסלאם הקיצוני. ניסיון הפיגוע שנמנע אך בנס בסמוך ל"טיימס סקוויר" בניו-יורק, לצד פיגועים והתארגנויות של גורמי טרור מוסלמים בארה"ב ומחוצה לה הם המחשה נוספת לצדקתו של המכנה המשותף המסורתי המעוגן היטב, בין ארה"ב וישראל, דהיינו שיתוף פעולה בלחימה בטרור האיסלאמי הרדיקאלי.