עד פה לאסוציאציות החופשיות שלי לגבי פסק הדין.
ועשיו נשוב לטענתי בראשית מאמר זה: ישנן סיטואציות משפטיות, שדיון בהם במונחים משפטיים של 'טעות/הטעיה/קשירת חוזה/תרמית/נזק/מצג שווא/התרשלות/ אינו מתאים להם. ביחסים שבינו לבינה יש הרבה מעבר למיכניות של הכללים המשפטיים. אומרים שפסקי הדין הם אבן החכמה, ואופרות סבון הן שיא הקיטש.
עם זאת, למקרא פסק הדין המקומם שבו גבר נתבע משום שלא גילה לאשתו טרם הנישואין כי אינו יכול לספק את צריכה ו"להקים בית בישראל" לא יכולתי שלא להזכר בסיטואציה מאופרת סבון שצפיתי בה לפני שנים. מדובר ב
"צעירים חסרי מנוח": שרון היפה מגיעה לבית הספר היוקרתי שבו לומד ניק, הנסיך, בנם של הטייקון ויקטור ניומן, והאישה שאיתו שנראית כבת 30 גם בגיל 50, ניקי ניומן.
שרון וניק מתאהבים, חרף חששותיה של ניקי ניומן (המלכה האם, בשבילכם) כי שרון (הסינדרלה) מבקשת את קרבתו של ניק "אך בגלל כספו" (זהו המלכוד של אנשים עשירים. כל אהבה מלווה בחשד ש'הכל בגלל הכסף'). אולם, כדרכן של אופרות סבון, שרון נושאת עימה סוד אפל מן העבר, שבגללו עברה לבית ספר אחר, החלה בחיים חדשים ופתחה דף חדש. בהיותה בת 16 ילדה שרון בת, מרומן בוסרי, ומסרה אותה לאימוץ. כדרכן של אופרות סבון הבת, קייסי, תתגלה בעתיד, תשוב אל חיק אימה, אך לא זו בלבד שאני מקדימה את המאוחר, אלא שפרט זה, מעבר לנוגות שלו, אינו רלוונטי לדוגמה זו. אז אמשיך: לשרון יש אויב, מאט קלרק, הבחור הרע שבסיפור, אשר נחוש לפגוע בשרון אשר עזבה אותו לטובת "הבחור העשיר" ניק: היות ומאט קלרק יודע כי הוא מככב באופרות סבון, ובאופרות סבון "לכל אחד יש סוד אפל מן העבר", הוא נחוש לגלות את הסוד האפל של שרון, לחשוף אותו בפני ניק, ולהביך אותה, וזאת במטרה לפרק את יחסיהם – בתקווה ששרון תשוב אליו. מאט אכן חוקר ומגלה כי שרון מסרה תינוקת לאימוץ מהריון בוסרי ועקב כך עברה לבית ספר חדש (של העשירים). באופן מכוער במיוחד, תוך הפחדתה (הוא שולח לביתה פריטים של תינוקות מידי שבוע בכדי להלך עליה אימים כי הוא "יודע את סודה") הוא חושף את סודה כאשר היא וניק בעיצומה של מערכת יחסים טיינאג'רית אופרה-סבונאית סוערת במיוחד.
עכשיו, לו היינו נדרשים לשיטתה של השופטת
נילי מימון, על ניק היה להגיש תביעה נזיקית כנגד שרון. עורכי דין לא חסרים לו, וזאת בשל האב-טייקון-ניומן, וכל שנשאר הוא לשרבט את עילות התביעה על דף ו'לתקתק את זה לבית המשפט': הטעיה, תרמית, מצג שווא. אני מדמיינת את עורכי הדין של ניק, לו חשבו לפי ראשה של השופטת נילי מימון: "הנתבעת הטעתה לחשוב את התובע כי הוא מתקשר במערכת יחסים עם נערה בתולה אשר באה למערכת היחסים כ'טאבולה ראסה' ומה רבה הייתה תדהמתו לגלות כי כמעט ונישא לנערה אשר ילדה תינוק אל מחוץ לנישואין".
אלא שחרף התיימרותו של בית המשפט, אשר רואה את מערכות היחסים האנושיות דרך החור-של-הגרוש הניזיקי והחוזי, להיות הצד המתוחכם בסיפור, וחרף הסטיגמה של 'טפשות היתר' שיצאה לאופרות סבון, ובייחוד לאימו של ניק, 'ניקי', שנתברכה בהרבה יופי (בגיל חמישים היא נראית כבת 30) אך במעט מאד חכמה, ניקי, אימו של ניק, מפגינה חכמת חיים רבה יותר מן השופטת נילי מימון: היא שואלת את ניק – "למה ציפית, ששרון תבוא אליך ותספר לך כי היא ילדה ילד מחוץ לנישואין ומסרה אותו לאימוץ?" איני זוכרת את מילותיה המדויקות של ניקי ניומן, ה'טיפשה בעליל והיפה' מאופרת הסבון "צעירים חסרי מנוח" אולם מה שבהחלט זכור לי הייתה הנימה: כיצד אתה מצפה ממישהו ששומר סוד אפל ומכאיב לבוא ולספר זאת. מדבריה של ניקי ניכר שהייתה בה הבנה ללילות בלא שינה אשר עברו על שרון, בתהייתה, כיצד תספר לניק על 'הסוד האפל שבעברה'.
ניתן להניח שגם הנתבע אשר "הטעה" את אשתו הטרייה סבל רבות נפשית מן הבעיה שלו, סבל שהינו כפול ומכופל בחברה חרדית/דתית שמרנית.
גם ככה זה טאבו לדבר בחברה חרדית/דתית על מין, גם ככה האפשרות שלא להנשא לא קיימת שם (אלא אם אתה מוכן לסטיגמה חברתית של 'רווק מזדקן' בגיל 23), גם ככה, 'היעדר כוח גברא' הוא משהו שרוב הגברים, חילוניים כחרדים כאחד יתביישו לדבר עליו.
במקום לסנוט בנתבע המסכן שבסיפור שלנו, היה על השופטת להניח שהוא התבוסס בסוד שלו, ולא היה מסוגל להעלות זאת על דל שפתיו בפני אשתו לעתיד, כמו גם – לא בפני חבריו או אפילו הרב, ועל כן, גם אם מבחינה חוזית/נזיקית "טהורה" "הטעה אותה", השופטת הייתה צריכה להבין כי מבחינה אנושית הוא פשוט היה שרוי בבעיה קשה, שהוא לא ראה את המוצא ממנה. בעוד שלחילונים יש לגיטימציה חברתית 'לדבר בגלוי על מין' ובחור חילוני במצבו היה 'עושה משהו עם הבעיה', לדתיים/חרדים ישנה בעייה קשה לדבר בגלוי על מין, ואולי הוא פשוט הדחיק את הבעיה שלו באופן כל כך עמוק, תוך שהוא מתבייש לחשוב על כך אפילו בינו לבין עצמו, עד שזו אכזריות לייחס לו "הטעיה" כלפי אשתו?
אולי, כאדם דתי עם בורות בנוגע למין האמין
בתום לב שכאשר ינשא, ה'בעיה תחלוף' "בעזרת השם"? הייתי מייחסת לו הרבה מאד דברים, לו הייתי במקום השופטת מימון, טרם הייתי מיחסת לו "הטעיה", "תרמית" ו"מצג שווא" – מושגים אשר לקוחים מתוך עולם העסקות המסחריות ומפספסים בגדול משהו כאשר הם מולבשים על העניינים האינטימיים – ובמקרה של אנשים דתיים – גם המביכים ביותר שניתן להעלות על הדעת.
חכמת החיים של ניקי, 'היפה הפוסטמה' מאופרת הסבון 'צעירים חסרי מנוח' יפה פה בהרבה מאשר חכמתה המשפטית של השופטת מיימון.
הלאה.
ישנה אופרת סבון נוספת שלא יכולתי שלא להזכר בה למקרא פסק דינה של מימון, והיא
"מלרוז פלייס". יש שם סצנה שבה ברוק, ביתו של אייל הון עשיר, מתייתמת מאותו אב.
האב משאיר צוואה ומתנה את המליונים שתירש ברוק בכך ש"תכנס להריון".
ברוק, אשר מצויה בהליכי פרידה מבן זוגה החתיך, בילי, מחליטה שזהו הזמן לעשות 'יו-טרן'.
אם אביה המיליארדר המנוח מבטיח לה בצוואה כי "תירש את כל רכושו" "אך ורק אם תכנס להריון" היא מחליטה לעשות מעשה.
לטנגו הזה דרושים שניים, אבל בגלל ש"בילי" כבר לא ממש רוצה אותה, היא צריכה להשתמש בדרכי רמיה.
לא פעם ולא פעמיים, היא מגיעה למיטתו, כשלגופה לבוש חווה וסדין כרוך מעל, ומנסה לפתות אותו. כך מספר פעמים עד שהוא מטיח בה את השאלה (מודע ל'פרס' הירושה שתקבל אם תכנס להריון):
"מה, אני רק כלי שמכניס אותך להריון?!". בזעמו הצודק של בילי, על שברוק משתמשת בו בכדי "להכנס להריון" ו"לזכות במליון" נזכרתי בפסק דינה של השופטת מיימון (ולא התכוונתי לחרוז, אבל יצא):
השופטת מימון רואה בנתבע בפסק הדין "כלי שיכניס את התובעת להריון" – כלומר בגללו נמנע ממנה 'להקים בית בישראל'.
זוהי הסתכלות פונקציונלית על הגבר, כאל 'כלי' שנועד להכניס את האישה להריון, תוך התעלמות מבני הזוג כאנשים, עם חולשות, וחסרונות, ועל מערכת היחסים לא ככלי לביצוע פונקציות אלא כאמצעי להתוודעות זה לאנושיותו של זה – תוך הכרה, הכלה וקבלה של כל החסרונות, לרבות אי יכולת לקיים יחסי מין.