כיצד הפך כפר ספוּרִיֶה לציפורי

כפר ציפורי - המשקיף על נוף עוצר נשימה לעבר בקעת בית נטופה ורכסי הגליל התחתון, עטופים מטעים ושדות מוריקים - חובק בחובו כאב גדול של אנשים הרואים את בתיהם ואדמותיהם בהם חיו ארבע מאות שנה, ובאבחת מערכה צבאית נחרב כל מה שהיה בית והיה להם מרכז חיים. הכפר ציפורי נבנה על חורבות הכפר ספוּרִיֶה, חמישה קילומטרים מנצרת. הכפר הוקם בראשית המאה ה-16. במשך למעלה מ-400 שנה הפך לכפר הערבי הגדול ביותר בשטחו ובמספר תושביו בגליל. בשנת 1948 נכבש הכפר על-ידי חטיבת כרמלי במסגרת מבצע "דקל". חלק מהתושבים נסו בעיצומם של הקרבות ללבנון. חלק מהתושבים נשאר בספוּרִיֶה. אבל עד ראשית 1949 גורשו התושבים שנשארו בספוּרִיֶה ברובם לנצרת (שכונת צפפרה) וחלקם למקומות אחרים כמו שפרעם. על הבתים ההרוסים ואדמות ספוּרִיֶה הוקם כבר ב-1949 מושב עולים הנושא את השם העתיק של המקום - ציפורי. במושב התיישבו עולים חדשים מבולגריה, מטורקיה ובמהלך 1950 נוספו גם מתיישבים מרומניה. כיום חיות בציפורי כ-180 משפחות, 70 משפחות מתוכן עוסקות בחקלאות. חלק מהאדמות החקלאיות של ספוּרִיֶה הועברו לבעלות קיבוץ סוללים וקיבוץ שדה נחום. ציפורי במקורות אינני מתעלם מהיסטוריה היהודית שישנה למקום. ציפורי היא עיר עתיקה במרכז הגליל התחתון. יש לה מקום נכבד במקורות היהודיים. עליה אמר זעירא [מגילה ו' ע"א]: "למה נקרא שמה ציפורי, כי היא יושבת בראש ההר כציפור". במשנה היא מוזכרת כעיר מוקפת חומה עוד מימי יהושע בן נון. העיר קיימת עוד מתקופת הברזל. לאחר שהיוונים כבשו את הארץ הפכה ציפורי לעיר מרכזית בגליל. פריחתה נמשכת גם בתקופה הרומאית. מהתקופה הרומאית יש לנו שרידים של תיאטרון, המסמל את ההבדל בין אפיוני תרבות זרה שחדרה ליהדות ובין אפיוני תרבות יהודית רוחנית. המאבק על דמותה הרוחנית של היהדות בציפורי בא לידי ביטוי במסכת עבודה זרה י"ח ע"ב, בה מביע רבי שמעון את זעמו נגד התופעה של תרבות הגוף בתיאטרון, ששוטף את הציבור היהודי, וכלשונו: "אשרי מי שלא הלך לתאטראות ולקרקסים". במשנה ניתן למצוא התבטאויות רבות נגד סגנון החיים המוחצן והפיזי שבא לידי ביטוי בציפורי. כן יש עדויות שבמקום היו בתי-כנסת רבים. העיר הגדולה תקצר היריעה מלספר כאן את סיפורה של ציפורי, אבל במעט שאציין לא ניתן לפסוח על העובדה שב-70-66 הסגירו אנשי ציפורי את עירם לידי אספסינוס ובכך מנעו את חורבנה. דווקא לאחר מרד בר כוכבא הגיעה ציפורי לשיא פריחתה ורבי יהודה הנשיא העביר את הסנהדרין מבית שערים לציפורי, וידועה האימרה "גלתה סנהדרין מירושלים ליבנה, מיבנה לאושא, מאושא לשפרעם, משפרעם לבית שערים, מבית שערים לציפורי...". בימי רבן יהודה הנשיא הגיעה ציפורי למעמד של עיר גדולה בת 18,000 תושבים. למרבה הכאב והצער, חרבה ציפורי ברעידת אדמה בשנת 363, ושוקמה חלקית רק לאחר מכן. המקום פילס לו את דרכו בדרכי החתחתים של התקופה הביזנטית, הצלבנית והמוסלמית. בתקופה המוסלמית בראשית המאה ה-16 הוקם במקום הכפר ספוּרִיֶה. ב-400 שנות השלטון הטורקי ו-31 שנות השלטון הבריטי הפך המקום לכפר הגדול ביותר בגליל הן מבחינת תושביו והן בשטחו. כיום, כפי שציינתי בתחילת הרשימה, כל תושביו פוזרו. רובם ללבנון וחלקם מפוזרים בישראל. חסרי-בית ב-15 במאי יהיה זה מן התבונה, שהציבור היהודי יגלה הבנה לכאב של ציבור החי בתוכו, ציבור הכואב את חורבן ביתו. אני התמקדתי בסיפורו של מקום אחד. מקום שיש לו עבר יהודי ועבר פלשתיני. אין כל הצדקה שאני, כיהודי, לא אהיה פתוח לכאבו של בן ספוּרִיֶה שלפני ששים ושתיים שנה נהרס ביתו, אדמתו נלקחה ממנו וכיום במקום שהיה לו בית - ניצב כפר ציפורי. דווקא אנחנו, בני עם שידע על בשרו את פצע הפליטות, חייבים להיות רגישים לפצע הפליטות של האחר. במשא-ומתן העקיף המתנהל היום, יש מקום לעשות הכל שבעיה כאובה זו תבוא על פתרונה.