מצבה של מפלגת העבודה העכשווית הינו ביטוי מוכח לירידת קרנה באוכלוסיה הכללית ובהמשך לניכור על-ידי האוכלוסייה של עיירות הפיתוח ושכונות המצוקה. כישלונה הדו-מסלולי, חידלונה ועיקורה מתחום המעש הציוני (בעשורים האחרונים ) והתפשטותה מהאידיאולוגיה הסוציאליסטית-דמוקרטית הביאו אותה עד הלום.
התפרקותה מהעשייה הציונית הרחיקה רבים מחבריה ותומכיה שנטשו אותה לטובת "הישראליות החדשה" ואולי אף לפוסט ציונים (ובעיקר הלכו למפלגת קדימה). התערטלותה מהאידיאולוגיה שבשמה היא פעלה ושחרטה על דגלה, באימוצה את הליברליזם הכלכלי הבריחה את יתר חבריה לעבר הקפיטליזם המוצהר (שוב למפלגת קדימה...) באומרם 'אם אין עוד, לא סוציאליזם ולא סולידריות חברתית - ונהפכנו לאינדיבידואלים, סקטוריאליים וקפיטליסטים, אז מה לנו להישאר בבית חסר ערכים ואידיאולוגיה, כיוון וחזון, נלך לכיוון הזרם המרכזי' (שוב לקדימה).
את הציונות המעשית נטלו המתנחלים, חובשי הכיפות, בעידודם ובעזרתם קצרת-הרואי של ראשי מפלגת העבודה (גם
שמעון פרס ובעיקר
אהוד ברק) שזרקו מיליארדי שקלים על-חשבון הקופה הציבורית (כתחליף לצורך בצמצום פערים חברתיים), בחיזוקם וביסוסם את ההתנחלויות בשטחים ("מכשול לשלום").
אידיאולוגיה קפיטליסטית ודהירה של תורת ההפרטה, התרפסות המערכת הפוליטית אל ומול ההון, נהירה לעגל הזהב והפרטת קרקעות המדינה - רוקנו את הקופה הציבורית (אך בעיקר את נשמתה של מפלגת העבודה). מגזרים סקטוריאליים בעלי כוח פוליטי והשפעה בתוך המפלגה ומחוצה לה, תמיד מצאו את הדרך להיות מתוגמלים ומסובסדים, ולמרות זאת מצאו את עצמם ואת דרכם מחוץ למפלגת העבודה (מרבית הקיבוצים נטשו לקדימה, מרבית המושבים נמצאים בליכוד).
מפלגת העבודה נותרה ריקה ועירומה מבוחריה, מופשטת מנכסיה וחסרת חזון ואידיאולוגיה שיובילו אותה לחוף מבטחים, קברניטיה נהיו ציניים ונדל"ניסטים החפים מכל נאמנות אידיאולוגית ונאמנות מפלגתית, דבר שמבטיח את התרסקותה הוודאית (בהנהגת ברק).
האפשרות המוצעת לתיקון דרך ועלייתה עליה, תוך מילוי עגלתה המפלגתית, היא בחיזוק האידיאולוגיה וחזרה לשורשים; היא בתיקון עוולות היסטוריות שנגרמו למחצית העם, ובראש ובראשונה - טיפול בבעיית קידום פיצויים לפליטים היהודים יוצאי מדינות ארצות ערב, כתחליף לסליחה המאוסה והריקה מתוכן של אהוד ברק.