לא הופנם: הבדואי אינו עבד נרצע

ישראל הרשמית - המתמודדת עם המציאות הקשה של הבדואים בנגב, שאינם משלימים עם חיים בכפרים לא מוכרים - מתגעגעת לשנות החמישים של מאה שחלפה, לתקופה של נווד כנוע, שמוכן לרצות כל מי שייצג את השררה. הלל כהן בספרו "ערבים טובים", שיצא בהוצאת כתר כבר לפני ארבע שנים, מביא כתבת כיסוי של ידיעות אחרונות מ-3.5.1950 - טרם היה העיתון הנפוץ במדינה - את הביקור של רב אלוף יגאל ידין אצל השייח' סלמן אלהוזיל, ראש אחד השבטים הגדולים בנגב: "ביריות ודהירות פרשים קיבל ראש השבט את פני הרמטכ"ל", ובהמשך מתמוגג הכתב לנוכח התרפסות השייח' בפני הרמטכ"ל: "להביא את האוכל לכבוד הוד מעלתו המפקד העליון של צבאות ישראל". וממשיך הכתב: "עוד טרם נמוג רושם יריות הרובים ודהירת הרוכבים נסתימה פרשת הנאומים והתחילה פרשת האכילה... בסיומה נמסרה חרב המדבר לרמטכ"ל". אותו סיפור של התענגות והנאה מהתרפסות הנווד מאוהלי המדבר בפני הריבון, חוזר על עצמו עם גיבורים אחרים אחרי שמונה שנים בכיסוי של ידיעות אחרונות מ-30.1.1958, כאשר חיים לסקוב מתמנה לרמטכ"ל: "הרמטכ"ל ופמלייתו היטיבו ליבם בתרנגולות צלויות באורז וביתר מטעמים שנערמו בפניהם על-ידי הבדואים". המסר התקשורתי הוא בדואי מתרפס מעלה תקרובת על שולחן השליט בתקופה, שמצמצמים את שטחי המחיה של הבדואים וחלק לא מבוטל מהם מגורש אל מעבר לגבול. צמצום שטחי המחיה של הבדואים, אותם סוקר במפורט הלל כהן בפרק השישי בספרו, "ברית דמים", אינו מעניינה של התקשורת. מה שכן בלט והתקשורת דאגה להסתיר, זה מה שמתאר הלל כהן: "בגישת המשטרה הייתה מידה לא מבוטלת של התנשאות, וכך גם אצל קציני הממשל. לא פעם דיברו אל השיחים כמו אל ילדים" (שם, עמ' 213).