המאבק למיגון יישובי עוטף עזה אינו חדש לי. כבר באפריל 2007, 'המרכז לתקשורת חברתית שדרות' בשיתוף תחקירנים ממכללת ספיר, קיימו תחקיר בנושא המיגון בשדרות וה
נגב המערבי. התחקיר כלל ליווי של ועד ההורים היישובי של שדרות נגד החלטת בג"צ שקבעה כי מוסדות של מערכת החינוך בעיר
ימוגנו רק עד כיתות ג' בלבד. ועד ההורים דרש ממקבלי ההחלטות למגן את כל 24 מוסדות הלימוד בשדרות ובסביבתה.
הממצאים ופרסומם של שלושה תחקירים, באתר התחקירים של יואב יצחק - "News1", הצביעו, בין השאר, על מחדלים חמורים בכל הקשור ל
מיגון שדרות והנגב המערבי. מצאנו כי ב-25 מקלטים מתוך 57 בשדרות לא היו מים או חשמל. מצב מיגון מוסדות הלימוד לקה בחסר אף הוא.
עד לפני כשנתיים, שכללו תקופות קשות של עשרות קסאמים ביום, ילד בן 9, הגר בשדרות, נאלץ ללמוד בכיתה לא ממוגנת, ובהישמע אזעקת ה"צבע אדום", היה עליו לרוץ במסדרונות בית הספר יחד עם 80 ילדים נוספים, בתקווה להגיע למרחב מוגן
תוך 15 שניות.
כמו המיגוניות בשדרות, גם אזעקת ה"צבע אדום" היא כלי יעיל להתגוננות מפני הטילים. אך חשוב לזכור שמדובר רק בכלי להתגוננות ולא בפתרון.
הדוגמאות לכך רבות, ודי אם נזכיר את ההרוגה האחרונה מקסאם בשדרות שנהרגה מפגיעה ישירה, ללא התראת ה"צבע אדום".
ההסתמכות על מיכשור חשמלי ועל מיגון אינה פתרון לירי ואיום הרקטות מעזה, אך כרגע היא מצילה חיים. אך גם נושא המיגון אינו פתרון מספק. חשוב להזכיר את העובדה שהמיגוניות בבתי הספר יכולות לעמוד במשקל של 3 ק"ג חומר נפץ בלבד, כאשר היום טילי הקאסם/גראד מגיעים ל-20-12 קילו ואף יותר. וכל זה מבלי להזכיר את הנזק הגדול ביותר לתושבי שדרות, שגם כיום עדיין לא ברורים ממדיו העצומים - הטראומה הנפשית.