במסגרת המאמצים של ראשי "הפרויקט של תרומת ניצולי השואה להקמת המדינה ולביסוסה", פנינו לגורמים פרטיים בבקשת תרומות, בהיעדר כל תמיכה ממשלתית וציבורית, ולו פרוטה אחת, לאתגר חשוב זה. בין היתר פנינו לראשי הבנקים, וכמה מהם נענו בנפש חפצה, מי בסכום גדול יותר או קטן. הודות לכך יכולנו להפיק את הסרט התיעודי "עופות החול" שבו שבעה ניצולי שואה בולטים, ביניהם חתני פרס ישראל מספרים על החלק האופטימי של ניצולי השואה - התקומה, העשייה הגדולה למען המדינה החל במלחמת העצמאות.
יו"ר ההנהלה של הפרויקט הוא משה זנבר. הוא גויס (קרי: התנדב) במסגרת גח"ל, לחם בלטרון במלחמת העצמאות ונפצע. לימים הוא התמנה לנגיד בנק ישראל. הנגיד השני לאחר הראשון, דוד הורוביץ. אחרי פרישתו מן החיים הציבוריים הוא התמנה ליו"ר הדירקטוריון של בנק לאומי לישראל. כמי שהיה חתום על פניות לגורמים אחרים, ביניהם בנקים, הוא פנה, והפעם בצורה אישית יותר למנהלת בל"ל,
גליה מאור. הוא לא זכה למענה שלא לדבר על תרומה כלשהי.
שבועות רבים לאחר מכן פגש זנבר את מנכ"ל בל"ל, באיזה אירוע חברתי, ושאל אותה האם היא ראתה את מכתבו. לא. היא לא ראתה אותו בכלל. היא ביקשה שהוא ישלח אותו שוב, והוא אכן עשה זאת. עד היום - כלומר חודשים רבים - לא התקבל המענה. אני יוצא מתוך הנחה שגליה מאור הייתה משיבה בכל מקרה למי שהיה היו"ר של הבנק שהיא מנהלת אותו. ומי שהיה הבוס שלה בבנק ישראל. אם צריך תזכורת - תמונתו של משה זנבר נמצאת בחדר הישיבות של הדירקטוריון. אלא מה, ראש לשכתה, או מנהל לשכתה, או מי שממונה על סינון מכתבים למנהלת, החליט/ה שהנושא לא ראוי להגיע לשולחנה. זאת לא צנזורה. זה גרוע יותר. זאת חסימה.
אם מישהו חושב שבמוסד זה העניין מקרי לגבי מנהלת הלשכה של המנכ"ל, אסיר ספק מלבו. זאת שיטה. אני התנסיתי בה. פניתי בכמה מכתבים ליו"ר מוסד מסוים, שבמקרה הכרתי אותו מקרוב, ואף ציינתי זאת. לאחר זמן מה כאשר התעקשתי לדעת מה קורה, הודיעה לי מנהלת לשכתו, או המחסום שלו, שהיא בינתיים מעכבת את הפנייה שלי מכיוון שהבוס עמוס. אין לי ספק שיו"ר של מוסד כזה הוא אדם עסוק. אבל מנהלת היומן שלו ספק רב אם טרחה לבדוק את מידת הזיקה בין הכותב לבין המען. אבל, זה לא מקרה יחיד, ואני משער שגם במוסד זה תופעה זאת לא חריגה. יחד עם זאת יש גם מקרים שבהם הלשכות עונות, ולו באישור שקיבלו הפנייה.
אלה יחסי ציבור, שלא לדבר על יחסי אנוש, שכלל לא מצויים בלקסיקון הישראלי למנהלים, ואם הם רשומים - הם לא מבוצעים. אלה שקולים אלף מונים למסעות יחסי ציבור והסברה של יחצנים בשירות אותו מוסד, או טייקונים אחרים (כפי שראינו אותם בהגנה על שכר הבכירים במשק) שבעבורו הם מקבלי סכומי עתק. אנשים אוהבים קשר בלתי אמצעי. ניתן למצוא זאת בהרבה מאמרים על אודות מנהלים בענפים שונים, בעיקר בהיי-טק, שיחסי אנוש עומדים כמעט בראש הפירמידה של תשומת לבם. ואגב, באחד הדוחות האחרונים שלו, הזכיר מבקר המדינה את התופעה של אי-העברת מידע בתוך מוסדות ציבור.
הזכרתי בעבר באחד המאמרים את "קשרי הציבור" של חברי הכנסת שבעבורם הם מקבלים סכום משמעותי מאוד. אתייחס שוב. בעניין טרי ביקשתי להפנות תשומת לב של 17 חברי כנסת לאיזה נושא, שחשבתי שהם ימצאו בו עניין. מתוך אלה - שניים ענו לי, ובמקרה אחד - המזכירה של הסיעה הודיעה שהיא הפנתה את תשומת לב הח"כ - fair enough [מספיק הוגן]. אבל מדוע לא קיבלתי אות מן ה-14 הנותרים. אני משוכנע שהצנזורים או הצנזוריות – הקטנים, זרקו לפח, או במקרה של אינטרנט, מחקו, ובזה פתרו את העניין. בכך אני לא מטהר ח"כים שמקבלים פניות ולא משיבים להם. על כגון אלה חברי קונגרס וסנאט בארה"ב משלמים בבחירות. אצלנו הבחירות הן לא אישיות והח"כ, בכל ימות השנה, למעט במערכת הבחירות, מצפצף צפצוף ארוך על הבוחר.