ידעתי שהקרן הקיימת נוטעת עצים וגם מכשירה אדמות להתיישבות וגם סוללת דרכים; שהקרן הקיימת מגדלת עגבניות וגם פרחים מיוחדים כסיוע לחקלאים - לא ידעתי.
משהו על פעולותיה למדתי בסיור לעיתונאים ותיקים (פנסיונרים, אם תרצו) שארגנו קק"ל ואגודת העיתונאים בתל אביב בשבוע שעבר.
בחבל הבשור הוקמה חווה למחקר ופיתוח חקלאי, שמטרתה לסייע לחקלאים. פירות המחקר נמסרים לחקלאים ללא כל תמורה - סיפר מנהל המו"פ, מירון סופר, כשאנחנו עומדים בחממה (חמה מאוד ביום חם) בין ערוגות של שיחי עגבניות ענקיים (באורך של חמישה מטרים ויותר, כאשר חלקו משתרע על הארץ וחלקו תלוי בגובה שצריכים להרים ראש כדי לראות את האשכולות האדומים-אדומים).
פרי יפה - מה יש לחקור? מירון סופר מסביר, שמבקשים אשכול עגבניות שרי שיהיה כולו אדום בעת ההבשלה. בינתיים, חלקן אדום-בשל וחלקן ירוק. המטרה - להגיע לירק קל לגידול, בהשקיה פחותה, בהוצאות קטנות עם תוצאות טובות.
חוות המו"פ עוסקת באיקלום מגוון רחב של צמחים ויש לה תוצאות טובות. כלומר, "אם אנחנו מצליחים לאקלם צמח אחד מתוך חמישים - זאת הצלחה יפה מאוד", דברי מירון סופר.
הצלחה לאדמונית-החורש
לא רק בירקות עוסקים כאן, אלא גם בגידולים נוספים. אותי הרשים מאוד גידול הפרח אדמונית החורש.
עליה מצאתי בוויקיפדיה: "צמח נדיר מאוד בישראל, המהווה את הגבול הדרומי של תפוצתו העולמית. היא גדלה בישראל רק בשמורת הר מירון והוא צמח מוגן". ועוד פרט חשוב: "הפריחה היא בתחילת האביב, בחודשי אפריל ותחילת מאי".
מסביר מנהל המו"פ בסבלנות רבה: ענף הפרחים ספג מכה קשה מתחרות של מדינות אפריקה ודרום אמריקה, שמסוגלות לייצא לאירופה פרחים במחירים אפסיים. בחוות המו"פ מחפשים פתרונות ואדמונית החורש היא אחד מהם.
לפרח יפהפה זה, שנפוץ מאוד באירופה הקרה, יש ביקוש רב בחגיהם. אבל הוא מתעקש לפרוח שם במועדים אחרים. בארץ מבקשים לגדל אותו בתנאי חממה ולהפריחו בדיוק לחג המולד וליום האם במאי.
איך עושים את זה?
מרמים. באוקטובר מכניסים את הפרחים למקרר ומגדלים אותם במשך חודש בצל המזגנים. שיחשבו שזה החורף. אחר-כך מוציאים אותם ל"אביב" בחורף הישראלי ובדיוק בזמן הם פורחים כדי להישלח לאירופה הצמאה לפרחים ומוכנה לשלם שני יורו(!) לפרח.
אם צמח נותן חמישה-עשר פרחים בממוצע, ובחווה הצליחו להגיע גם לעשרים וחמישה פרחים לצמח - זאת הצלחה אדירה.
נוטל חלק במשימות לאומיות
כדי להראות שהקרן הקיימת לא נטשה את תפקידה המסורתי, לקחו אותנו אל המדבר שמצפון לבאר שבע, שם נוטעים יערות חדשים. אחת המטרות - שביקש מינהל מקרקעי ישראל לעצור, באמצעות ייעור, את כיבוש הקרקע על-ידי פלישה בדווית לשטחים ריקים.
הביאו אותנו למורד נחל, שבו נסלל סכר ונחפרו בורות ולידם שתילי עצים. אנחנו, הקשישים, הוזמנו לנטוע עץ במדבר.
נזכרתי בפעם האחרונה, שבה השתתפתי בנטיעה ציבורית: זה היה בפארק הלאומי ברמת גן, כשעדיין היו שדות-בור בקצה העיר. אמרו לנו שכל ילד ישתול עץ אחד, אבל מלא מרץ הסתערתי על השתילים והספקתי לשתול חמישה. היום אני מטייל עם המשפחה מדי יום שישי בפארק הלאומי ועובר בגאווה בחורשת האקליפטוסים. יש לי חלק בה.
בתום הסיור, בדרכי הביתה מבית סוקולוב, שמעתי בחדשות, שמתקיימת הפגנה של בדווים נגד הפקעת אדמותיהם מצפון לבאר שבע. האם שוב השתתפתי במשימה לאומית?