אהרן אפלפלד כותב הרבה ואני קורא מעט. 45 ספרים כתב עד עתה ובאחרונה הגיעו לידיי שניים מהם -"והזעם עוד לא נדם" ו"הדרך אל ארץ הגומא".
"הדרך אל ארץ הגומא" מספר על דרכם של אם ובנה המתבגר ברחבי רומניה של תחילת מלחמת העולם השנייה, שמביאה אותם אל זרועות הנאצים במקום אל כפר הולדתה של האם.
הספר "והזעם עוד לא נדם" הרבה יותר מעניין ופחות ברור. בספר זה, אפלפלד מציג, לכאורה, את סיפורו של אדם אחד, ברונו, מילדות בפולין, דרך הגטו ומחנה השמדה ובריחה ליערות, דרך חניה ממושכת באיטליה ולבסוף - עלייה לארץ. אירועים, שרבים מניצולי השואה חוו כמותם. אבל הקריאה בספר מעוררת את ההרגשה שאין הסיפור כפשוטו.
המחבר מציג לנו רק את המראה החיצוני של הדברים ומסתיר רובד נוסף, עמוק ומעניין יותר. יש תחושה שהסיפורים, בחלקם, הינם משל - והקורא צריך לחפש בעצמו את הפתרונות. יש גם רובד אחר, דידקטי, שמגלה את דעתו של אהרן אפלפלד על עם ישראל ויכולותיו ועל עם ישראל ותפקידיו. "בני מלכים", קורא הנזיר פטר ליהודים, כשהוא מלמד את ברונו הקטן בבית הספר. אמירה שנטמעת בתודעתו של הילד ולאורה הולך המחבר כל חייו.
כדי להבין במה מדובר, אסקור בקצרה את הסיפור: ברונו, תלמיד בית הספר היסודי, קטוע יד והילדים הגויים מבקשים להתעלל בו וקוראים לו "גדמי". ברונו איננו מוותר להם ומכה את אלה שמעזים לקרוא לו בשמות גנאי. לילדים היהודים האחרים, שפוחדים מן הגויים הקטנים - הוא בז.
יש לו לגדם תכונה מיוחדת - הוא מדבר אל ברונו, לוחש לו, מספר ומגלה לו דברים שעין האדם אינה צופה. הגדם מנחה אותו במעשיו ובעלילותיו.
הוריו של ברונו קומוניסטים פעילים ובשל כך אביו מושלך לכלא. כאשר מקימים גטו בעיר, מתגייסת אמו לעזור לנצרכים ומבקשת מאלה שיש להם לתרום לחסרי-כל.
בני המשפחה נלקחים למחנה השמדה. ברונו הנער מצליח להימלט ומשוטט ביערות עם עוד שלושה בורחים - אחד שהוא "רבע יהודי", אבל בעיני הנאצים ראוי להשמדה. הבריחה ליער מחזירה את זיגפריד ליהדות. הרש אילם ויוסף-חיים דתי, שתפילותיו עוזרות לו להחזיק מעמד בתנאים הקשים.
אחרי שניצלו על-ידי הצבא האדום, פונה ברונו לעסקים חובקי עולם. שליחים מטעמו, ניצולי שואה, פותחים סניפים בארצות שונות ועוסקים במסחר שטיבו לא ברור. הכסף שהרוויח משמש את ברונו להקים "ארמון" באיטליה למען הפליטים היהודים. בארמון משמיעים מוזיקה קלסית וקריין קורא פרקי תורה כדי להחזיר לפליטים את צלם האנוש וכדי להחזיר אותם למעלת בני מלכים.
בסופו של דבר, כששליחים מועלים והעסקים מתמוטטים, עולה גם ברונו לארץ ישראל בתקווה לראות את ארץ הבחירה, אך אכזבה גדולה מצפה לו כשהוא מגלה "את הריקות השחורה שהייתי שרוי בה".
ברונו מקים בארץ "ארמון" חדש, צל צילו של הארמון באיטליה שנועד להחזיר את החיות לפליטים. אבל גם הפרויקט החדש אינו זוכה להצלחה המצופה, אלא לניכור. גרוע מזה, אנשים רודפים את ברונו ואינם מאמינים שמכספו מימן את הפרויקט.
בסופו של הספר - מכה אותו אחד התוקפים וברונו נותר פצוע.
סגירת מעגל יש כאן. הילד היהודי שהיכה את הילדים הגויים, מוכה על-ידי יהודי ואינו יכול להתגונן.
ברונו, שתרם מכספו כדי לחזק את העם היהודי, מואשם שגנב כספי הג'וינט שנועדו לפליטים.
סגירת מעגל עצובה.
אפלפלד, הסופר ניצול השואה, מספר את סיפורו בלשון פשוטה, בהירה ובלתי-מצועצעת. הדברים האיומים כל-כך מוצגים כעובדות פשוטות, ללא עיבוי וניפוח של מילים גבוהות.
"
גודש מילים הוא מטר אבנים שסוקל את התחושות ואת המחשבות", מצטט המחבר את מורתו באוניברסיטה,
לאה גולדברג, וכך בדיוק הוא נוהג בספרו: צמצום במילים, בלי דרמטיות מיותרת.
הקורא את העובדות היבשות, מוזמן וצריך להשלים מדמיונו. בעיני, כאן חלק מקסמו של הספר.
יש כאן תיאור עובדתי-לכאורה של מסעו של ילד מן העיר הפולנית אל ארץ ישראל. אולם אפלפלד מספיק דידקטי להעביר אלינו את דעותיו מבלי להיות "מורה" מכביד.
פטר, המורה הנזיר, מלמד אותו שהיהודים הם "בני מלכים" אשר קיבלו את התורה. לאורך כל הספר מחפש הסופר את "בני המלכים" הללו, ומוצא ילדים פוחדים, אנשים שאינם מוכנים לחלק מפיתם בגטו, פליטים שגונבים מפליטים אחרים, אנשים כפויי תודה שאינם מודים על קונצרטים וערבי קריאה אמנותיים שהוא מארגן על חשבונו. ארץ ישראל - הוא מגלה - איננה ארץ הקברים הקדושים והאנשים הנעלים. ארץ מאכזבת.
מכל האנשים שפגש, ברונו, שברח ביער עם שלושה חברים, ממשיך לשמור על קשר הדוק איתם. למעשה, הקשר היחיד. יש ביניהם הבנה הדדית, שאיננה נזקקת למילים. שתיקה שאומרת הכל. מסקנתי כקורא: חברוּת היא ערך נעלה.
עם זאת, התחושה שלי, שאפלפלד החביא עוד מטמונים. עוד תובנות, שהוא מסתיר בתוך הסיפור רב המטפורות. יש עוד רמזים שלא פיענחתי. אולי בקריאה נוספת.
בינתיים, כל קורא מוזמן להוסיף ולהעיר.
אשלים את שאלותי לשמו של הספר: "והזעם עוד לא נדם". שם יוצא-דופן לספר. שם שמתחיל בו"ו החיבור. ואני, אינני יודע לומר הזעם של מי? של ברונו? של האנשים שתקפו אותו? שהעלילו עליו? או, אולי, הזעם הישראלי כל-כך - זעם על כל העולם. זעם על האחר. זעם ללא סיבה.
יש מנהיגות
ברק אובמה הודה: "עשיתי טעויות במזרח התיכון".
האם שמעתם מישהו ממנהיגינו אי-פעם מודה בטעות?
לא. שלנו יודעים יותר טוב...