איזה ביזיון

כשאני מנסה לפענח את התחושה שלי נוכח הארועים אתמול בלב ים, עולה ומציפה אותי תחושה אחת: בושה. אני כנראה מתבייש במקום אלה שתכננו את הפיאסקו הזה. לפני יום יומיים, כשיציאת המשט התעכבה מסיבות טכניות, השליתי עצמי שהנה יש מי שחושב ועובד בזמן שאני ישן, ודואג שהמשט לא ייצא לעזה - בלי שתיפול ארצה שערה משערות ראשו של מישהו. עד שהתעוררנו אל הבוקר המטורף הזה. למה לעזאזל היה צריך לעלות על כלי השיט ולהתנגש חזיתית עם הפעילים? אומרים שלא היה לנו מודיעין על התנהגותם האלימה של אותם פעילים. שטויות במיץ עגבניות. המצב הזה היה מסוכן מטבע ברייתו ונפיץ עד העצם. אבל יותר חמור: אומרים לנו הגאונים שיושבים שם למעלה, שהייתה זו פרובוקציה מתוכננת שנועדה למשוך תקשורת ולחצים. ובכן, כך מתנהלים אל מול פרובוקציה? משחקים לידי הפרובוקטורים? אדרבא, שיסבירו לנו הגאונים מה רע היה בהודעה - מראש - לפעילים, שהספינות שלהם יוכלו להגיע עד לנקודה מסויימת, ואם הם ינסו להמשיך משם הלאה לכיוון עזה - תאלץ ישראל להשבית את מדחפי הספינות ולהותירן לצוף בלב ים כגיגיות על פני המים. וההודעה הזו הייתה צריכה להמשיך ולהבהיר מבעוד מועד לאותם פעילים, שאם, לאחר שמדחפי הספינות יושבתו, הם ירצו בכל זאת להיגרר לאחד מנמלי ישראל - יהיה עליהם לשלם למדינת ישראל שכר גרירה ראוי, וכן לשלשל לכיס המדינה דמי עגינה ברציפי הנמל על-פי התעריף המקובל. מה רע בצעד הכל-כך פשוט הזה אל מול מה ששר הביטחון עצמו הגדיר כפרובוקציה? אם אהוד ברק, מפרק השעונים הממולח, לא ימציא מיד הסבר משכנע מדוע לא נהג בצעד הכל-כך פשוט הזה יהיה עליו לשחרר את הציבור מגאוניותו. כי מעולם לא הייתה הקומה השלושים ואחת של מגדלי אקירוב כל-כך רחוקה מכדור הארץ וכל-כך קרובה אל הירח.