מדיניות היא הסברה. החלטה בלתי סבירה ובלתי שקולה היא הסברה. פעולה צבאית כושלת היא הסברה. אירוע שנגמר באזרחים הרוגים בלב ים ובפצועים הוא הסברה. התפרצות היקפית של מחאות כיכר מתסיסות ופוטוגניות, של גינויים מתוקשרים ומנוסחים בקפידה כך שבוטות ורמיזות משמשים בהם בערבוביה, הידרדרות עד לסף מפולת מדינית בינלאומית, הן הסברה. הסברה זה לא הסברה של ההסברה.
הסברה זה מה שאתה מסביר, לא איך שאתה מסביר, מה שאתה עושה, לא מה שאתה אומר שעשית, מה שהיה, לא מה שאתה מפרש שהיה.
הסברה זה לא יחסי ציבור למה שאיננו סביר מלכתחילה ואין סיכוי שייקנה. זה לא הזנת תקשורת הגונה בתפריט שלך תוך התעלמות מחוקי הטבע על-פיהם ניזונים עיתונאים ממה שהם מלקטים וממה שהם אוספים, מתפריט שהם עושים לעצמם על-פי מה שהם רואים ועל-פי מה שהם שומעים. זה לא הוקעת התקשורת העוינת או המגויסת המעלה גרה אבל אינה מפריסת פרסה כאילו היא כל התקשורת הכשרה כולה. הסברה זה לא מלל מגבוה הפונה מטה אל מה שהעברית העילגת שלנו מגדירה כ'קהלים' או כ'ציבורים' נבערים מדעת שהאינטליגנציה הקולקטיבית שלהם חשובה בעיני הדוברים אליהם כמשהו שאינו נושק אפילו למפלס העליון של פעילותם המוחית היהירה.
הסברה זה על כן לא משהו שתלוי בכישרונו של המסביר אלא בטיבו של המוסבר. זה לא מאמץ המותנה כולו בתקציבי עתק ובשימוש מושכל בטכנולוגיות תקשור מתחדשות ופורצות דרך, זה הרבה מאוד מה, והרבה מאוד למה, ולאו-דווקא הרבה מאוד כמה.
נכון, אם זה קיים בכלל, הסברה זה מקצוע. זה מקצוע הצריך לאפשר למומחים להיות שותפים למערך ההחלטות בהם הם יכולים לומר לקברניטים, האחראים למשל למדיניות בלימת המשט, כי החלטה שאת תוצאותיה אי-אפשר יהיה להסביר היא החלטה לא נכונה מעצם מהותה. אם זה קיים בכלל, זה קיים כקנה מידה, לא להצלחת ההסברה אלא לטיבה של ההחלטה. זה חוק. מה שאין אדם יכול להסביר אין אדם רשאי לעשות. אם זה קיים, זה מקצוע הנרכש בדי עמל. הוא מחייב הכרת הדינאמיקה של הכוחות הפועלים על דרג המחליטים, הבנת הטופוגרפיה המדינית הקרובה והרחוקה על גבעותיה ועל בקעותיה, ידיעת היסטוריה, הבנת הנדון, שליטה בשפה לא כמוצר מתורגם אלא כאוצר הבנוי על אסוציאציות ועל מטבעות לשון שאינן מתפרשות אלא במקור.
אם זה קיים, זה דורש אבחנה בין הסברה ההולכת אל קהל הבית בלשון הבית, בניצול אסוציאציות הבית, לבין הסברה ההולכת אל הקהל בארצותיו שלו, בלשונו, באסוציאציות היכולות להזכיר לו דבר מתוך דבר, במטבעות העוברות לשוכר שם, לא פה. אם זה קיים, זה לא פוליטיקה, לא אפולוגטיקה, לא מכשיר להגנה על מנהיגים בחזיתות הפתוחות תמיד במולדת ולא מערך של טילים המונחים ליירט יריבים ליד כן השיגור עצמו. אבל זה בכלל לא בטוח שזה קיים.
ויחד עם זאת, על-פי הנראה ולא רק על-פי הנראה אלא גם על-פי מה שניתוח משוחרר משעבוד העתיד להנחות אידיאולוגיות מציב לפנינו כמסקנה, מעמדה של ישראל בקהיליית העמים נמצא בשפל קריטי המסכן את עצם קיומה ואין ברירה אלא להתגייס ולהיאבק על זכותה להתקיים ולהתגונן ולשמור על תו התקן של מדינה ריבונית ראויה במשפחת העמים. הסיכוי להצליח במאבק הזה מותנה בכמה וכמה תנאים.
תנאי אחד הוא הכרזה מוסמכת, מפי הסמכות השלטונית הבכירה ביותר כי מדינת ישראל תבדוק בדיקה פנימית את עצמה בסוגיה של הדיון בהוראה, במתן ההוראה, בביצוע ההוראה ומקבלת על עצמה להפיק את הלקחים מבדיקה זאת. חשוב כי הודעה פומבית כזאת תקדים דרישות לחקירות בפורומים בינלאומיים כאלה או אחרים.
תנאי אחר הוא להבין סוף סוף כי העידן בו אנו חיים הוא עידן של משפט בינלאומי וזכויות אדם לטוב ולמוטב והוא לא ישתנה רק מפני שאנו מוקיעים את הגולדסטוניות ולא יאמץ לו אלילים אחרים רק מפני שאנו יוצאים לנתץ את הקיימים ברטוריקה. 'לא להיכנע' אינו יעד שאתה משיג על-ידי הוקעה. 'לא להיכנע' זה לקחת בחשבון שהמציאות גם היא נתון, שהעידן בו אתה חי גם הוא קיים על ציר הזמן, ולקדם את המתבקש על-ידי בירור מושכל של האפשר והראוי והצריך ואם הנסיבות אינן מאפשרות לקבל הכל, 'לא להיכנע' אומר גם להבהיר את זאת בלשון שיש בה מידה של הצנע לכת ולשון שיש לה סיכוי להישמע.
תנאי נוסף הוא לדעת עד כמה חשוב לשמור על ידידות בין-עמית, עד כמה זה מבחן של כוח ולא סמל של רפיסות, שאין מדינה שאינה תלויה באחרות, ומי שעושה אידיאל מן הפירוש המעוות "ובגויים לא יתחשב", משחק לגלריה לאומנית חסרת דמיון ותושייה המחפה על חולשותיה בהתלהמות פטריוטית.
המאבק של ישראל על קיומה הוא מאבק של תקווה אדירת צדק והוא חייב להיות בחזית ככזה. האיום על עקירת ישראל הוא איום של פסימיות נטולת צדק באורח קיצוני וצריך לבודד אותו בחזית ככזו. ההכרה בכך היא תנאי מרכזי להצלחת המאבק ההכרחי היום יותר מאשר אי פעם. כל הנעשה, כל הנאמר, כל ההכרח בלתי הנמנע, מוכרח להיות צמוד, מובנה, מונחה, מבוטא ומבוצע על-פי ההכרה כי תקווה אדירת צדק היא שמוכרחה לעמוד בחזית. אם יש הסברה, אימוץ הלכה למעשה של ההכרה הזאת, היא ההסברה היחידה שמוכרח להיות לה סיכוי.