ישראל נמצאת לאחרונה במרכז תשומת הלב העולמית שלא בנסיבות חיוביות. העולם העמיד את ישראל בפינה ומדי פעם מצליף בנו. לא משנה מה תעשה ישראל על-מנת לצאת מהבידוד אליו נקלעה בעל כורחה, אנחנו נמשיך להיות הילדים הרעים, המנודים של העולם, כאלה שכל פעולה שלהם מעוררת אינטואיטיבית הצלפה. אין לנו סיכוי, ועוד לא אמרנו ג'ק רובינסון.
זה מה שגרם לישראל לפתח את תסמונת הילד המוכה. עוד בטרם עולות שאלות של ביטחון לאומי, אנחנו מנסים קודם כל למדוד את התגובה של העולם כלפינו ורק אחר-כך מתמודדים עם אתגרים הניצבים בפנינו. אל הפינה שאליה נקלענו אנחנו עומדים משותקים, מחכים לטריגר שיאפשר לנו חופש פעולה. אילו היה נהרג בפעולת צה"ל בלב ים ולו חייל אחד, הדבר היה נותן לגיטימציה לפחות לשני הרוגים מהצד שלהם, אבל בהיעדר הרוגים חיילים של צה"ל, אנחנו בריונים, לא יעזרו גם התמונות של דובר צה"ל.
כמה קורבנות יהודים דרושים כדי לומר לעולם שאנחנו הקורבן, 6 מיליון, 900 הרוגים בפיגוע, בית הרוס בשדרות? מה המחיר שנצטרך לשלם כדי לצאת מהפינה הדחוקה ולזכות בטיפה של לגיטימציה זמנית, ולכמה זמן המחיר יספיק, ליום-יומיים, חודש, שנה?
ישראל הפכה לשק חבטות מוכה שנמצאת בעמדה תמידית של מגננה, מנסה לומר לעולם שאנחנו השפויים, אנחנו אלה שבסדר. אך אין לטעות, זה לא יעבוד לנו באירופה שנמצאת בתהליך מתמיד של התאסלמות, אירופה בה הפוליטיקאים מנסים באופן מתמיד למנוע חיכוך עם המוסלמים ועסוקים בעיקר בלרצות אותם.
אף פעולה של ארה"ב בעירק ולא באפגניסטן, אף פעולה של רוסיה בצ'צ'יניה ואף פעולה של סין כלפי הטיבטים לא עלתה כל-כך מהר לדיון במועצת הביטחון של האו"ם, כמו הפעולות של ישראל, שעומדת תחת הזכוכית המגדלת של עולם שמנסה ללא הרף לנקות את מצפונו ולרצות אוכלוסיות חזקות בה, ועל הדרך נוקט במוסר כפול.
הגיע הזמן שישראל תפסיק להיות הקורבן, הילד המוכה, הגיע הזמן שישראל תחזיר כמה סטירות לעולם ותראה שאנחנו לא הבעיה, אנחנו הפתרון. בימים אלו שלפני המונדיאל אשתמש בשפה של מאמן כדורגל - הגיע הזמן לעבור ממגננה למתקפה.