לפני 62 שנים הכריז
דוד בן-גוריון על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. מדינה יהודית, הדגיש בן-גוריון, ולא מדינת היהודים.
62 חלפו מאז אותה הכרזה היסטורית ודבר לא נעשה כדי למלאה תוכן. מהי משמעות מדינה יהודית, מה אופייה. הממשלה לא קיימה שום דיון מסודר, הכנסת לא עסקה בכך. מנהיגים תמיד השתמשו במונח לצרכים בין מפלגתיים ועתה אף לצרכים מדיניים, אך מעולם לא הגדירו למה כוונתם. ראש הממשלה, נתניהו מבקש מהפלשתינים להכיר בישראל כמדינה יהודית. למה כוונתו - אין איש יודע.
בשנים הראשונות לקיומה של המדינה היה ברור לכל כי מדינה יהודית היא מדינה שאופייה יהודי וסימני היכר יהודים ניכרים בהתנהלותה היומיומית. מדינה יהודית הייתה מדינה שמוסדות שלטונה שומרים שבת או לפחות מכבדים אותה. כמי שנולד במרכז תל אביב זכורים לי ימי ששי בערב בהם רק במאמץ רב הצלחתי למצוא קיוסק פתוח וכך גם בתי קולנוע ותיאטראות. גם תחבורה ציבורית - יוק. בחיפה שהייתה עיר מעורבת הופעלה תחבורה ציבורית בשבת אם כי הכרמלית שנראתה כסמל שלטון שבתה בשבתות. לא רק בתי העינוגים היו סגורים בשבת גם תופעת מרכזי הקניות הפתוחים בשבת התחילה רק לפני שנים לא רבות.
המדינה שבתה למעשה בשבת וישראל, מבחינת הנראות, הייתה מדינה יהודית. לא מדינה דתית אלא מדינה שכיבדה את הדת והמסורת היהודית. מדינה שכל אזרח וכל אורח חש ברחובותיה מה משמעות היותה מדינה יהודית.
הסטאטוס קוו היה למעשה תמצית ההגדרה של מדינה יהודית וביטא הסכמה לאומית רחבה.
מרכיב נוסף היה בזהותה של ישראל כמדינה יהודית: במשך לא מעט שנים האתגר של בניית מדינה היה משותף לתושבי הארץ והעם היושב בתפוצות. הקמת ישובים חקלאים בתחומי הקו הירוק, מימון העלייה מארצות המצוקה, הקמת מסגרת חינוכית ייחודית לילדים עולים בדמות עליית הנוער היו ענינו של כל יהודי בגולה כמו של כל ישראלי. האחריות המשותפת לגבי בנייתה של מדינת ישראל הייתה חלק מהמסגרת המוסכמת של "מדינה יהודית".
לימים חלו שינויים דרמטיים בהתנהלות. הסטאטוס קוו הפך למושג חסר תוכן. תחילה נפתחו בתי קולנוע בשבתות תחת שמות שונים ומשונים, אחריהם התיאטראות, מסעדות ולבסוף מרכזי קניות המוניים בשולי הערים הגדולות שזלגו אט אט למרכזן. אופייה של ישראל השתנה. לא עוד מדינה יהודית כפי שהייתה בשנותיה הראשונות, מבלי שהיה דיון על משמעות חלופית, על סמלים אלטרנטיביים.
לקונה זו הביאה לשינוי מהותי בתפיסת אזרחי המדינה את מדינתם. לא עוד מדינה בעלת אופי יהודי - כיוון שתוכנה ותכליתה הפכו לתעלומה - אלא מדינת היהודים. כלומר שייכות. לא מדינה בעלת אופי מסוים ומוגדר שכל אזרחיה יהודים, ערבים ונוצרים, חיים בה בשוויון מלא ובהרמוניה אלא מדינה השייכת לגורם אחד. לא מדינת תוכן אלא מדינת בעלות. הרכושנות החליפה את המהות.
תופעה זו הלכה והתרחבה עם השנים. הציבור הדתי-לאומי היה מהראשונים שניסה לנכס את המדינה ליהודים בלבד. כמובן על-פי דרכו שלו. כל מי שרואה בישראל מדינה יהודית ולא מדינת היהודים הפך לכמעט כופר. המרחק מתפיסה זו למאמץ להענקת זכויות יתר לציבור היהודי בישראל הפך לקצר מאוד והסכנה להפיכתנו ל"מדינת אפרטהייד" גדלה. גם השמאל הישראלי שלא חיפש וממילא לא מצא חלופת תוכן להיותנו מדינה יהודית לא יצא נקי. גם השמאל נגרר לסיסמאות של "מדינת כל אזרחיה" כיוון שגם הוא ראה באופי המדינה עניין של קניין ובעלות ולא עניין תוכני. הרכושנות חדרה גם לנושא ערכי זה של מהותנו כאן. ממש שאלה של רישום בטאבו ולא של מאמץ אינטלקטואלי.
מרכזיותה של ישראל בעיני יהדות הגולה הולכת ויורדת. משותפות גורל אנו עוברים לפילנתרופיה עסקית. לא עוד אחריות משותפת אלא הצבת שלטים על פרויקטים. ממתן בסתר למסיבת עיתונאים מתמשכת. גם בתחום זה איבד המושג "מדינה יהודית" את משמעותו והפך יותר למדינת היהודים.
גם היום השעה אינה מאוחרת לדיון זה. עלינו לקיים סיעור מוחות קולקטיבי, להציב חלופות ולחשוב ביצירתיות מה משמעותה של מדינה יהודית בשנת 2010 וכשנחליט על כך אולי לא נתחנן להכרה מהפלשתינים ונסתפק בזו שלנו - אזרחי ישראל.
אם אזרחי ישראל יראו במדינתם מדינה יהודית - דיינו.