לובה אליאב - פניו האמיתיות של השמאל הלאומי

השבוע, ביום שלישי, הובא למנוחות בבית הקברות של אצולת הציונות: בית הקברות טרומפלדור אשר במרכז תל אביב. בית הקברות נוסד לפני 108 שנים ובו קבורים בין השאר חיים ארלוזורוב, מקס נורדאו, חיים נחמן ביאליק, אחד העם וגם דמויות מהעבר הפחות רחוק כמו שושנה דמארי. בין מלוויו היו שר הביטחון לשעבר, עמיר פרץ, יו"ר 'הסוכנות היהודית', נתן שרנסקי, השר אבישי ברוורמן וגם יריבו הפוליטי משכבר הימים, הנשיא שמעון פרס. בבחירות שנערכו לפני חמש שנים לראשות 'העבודה', שבהן זכה פרץ בבכורה, תמך אליאב בגלוי בפרץ והעדיפו על פני פרס. כעבור שלוש שנים, התאכזב מפרץ והביע תמיכה גלויה במועמדותו של ח"כ לשעבר אופיר פינס לתפקיד יושב-ראש המפלגה. הוא חזה מראש את דעיכת תנועתו. "מפלגת העבודה ו'המערך' חייבים לעלות אל העם, לא לרדת. הם חייבים לרדת מהדשא של מגרשי הגולף והם חייבים לרדת מהפנטהאוזים", אמר בשעתו. למרות דעותיו הנחרצות משמאל, זכה לאהדה רבה גם מצד יריביו. משנודע דבר פטירתו, הספיד אותו ראש הממשלה נתניהו באומרו כי "לובה היה מופת של מנהיג ציוני, שכל כולו רתום למען מה שהיה חשוב בעיניו לעתיד עמנו - השלום, יישוב הנגב וקידום החברה, החינוך והביטחון". במאמר שפרסם השבוע באתר האינטרנט של מעריב חגי אלון, שהיה יועצו של עמיר פרץ בעת כהונתו כשר הביטחון, סיפר אלון כיצד נסע עם אליאב מתל אביב צפונה, אל הקו האש, תחת איום הטילים. "בלי תיאומים מוקדמים, בניגוד להנחיות הביטחוניות בלי פמליות ומלווים, הוא ואני עוברים יישוב-ישוב על קו החזית". "כך בלי התרעה", כתב אלון, "(אנו) עוברים בשערי היישובים מעודדים ומחזקים, אני רושם בפנקס בקשות ומשימות ומעביר למשרד ולובה - הוא מחבק ומנשק ובוכה איתם ושר איתם ואוכל איתם ונוגע בהם באזרחים של המדינה שלו, שהוא היה חלק מבנייתה. והם המתיישבים האמיצים של גבול הצפון בעיירה, בקיבוץ ובמושב, שנשארו בבתיהם כי קו הגבול הוא קו היישובים, הם אהבו אותו אהבת אמת. הילה גדולה הייתה מקיפה את החדר ומקומות המפגש בשדה בפרדס במקלט וטיל לא בא גם אם אזעקה נשמעה, הילה שנתנה למתיישבים את התחושה שהם לא לבד - שאחד מאבות האומה בא". במפגש שנערך לכבודו בסוף 2009, ישבה לצדו ח"כ לשעבר אורה נמיר, בעבר שרת העבודה והרווחה בממשלת רבין ושגרירת ישראל בסין. "לא לובה ולא אני", הפטירה נמיר, כשזרועו של לובה כרוכה עליה, "לא התרגשנו ממה שחשבה מפלגת העבודה על העמדות שלנו". "נכון", אישר לובה. רוזה סעדון, שאותה לימד אליאב עברית כשהתנדב להיות מורה במקביל לעבודתו הפרלמנטארית, ניגשה לחבק את אליאב וסיפרה כיצד תמהה נוכח העובדה שחבר כנסת מגיע ללמד עולים חדשים את שפת הארץ. המתח הזה, שבין פעילות פוליטית עקרונית ובין התמסרות מוחלטת לעשייה ציונית, איננו רק מאפיין של עשייתו רבת-השנים לובה אליאב. הוא גם תזכורת למה שהיה פה לפני אי-אלו עשרות שנים ונדמה כי פס מן הארץ לבלי שוב.

בשנת 1965 נבחר אליאב לכהונה בכנסת בסיעת מפא"י. תחילה היה סגן שר במשרד התעשיה והמסחר, לאחר מכן עבר לשמש סגן שר במשרד הקליטה וב-1969 נבחר לתפקיד מזכ"ל מפלגת העבודה, שנוסדה שנה לפני כן לאחר איחוד בין מפא"י, רפ"י ו'אחדות העבודה'. עם מות פטרונו, לוי אשכול, בשנת 1969, נבחרה לתפקיד ראש הממשלה גולדה מאיר. אליאב היה סמן שמאלי במפלגה וחילוקי דעות קשים עמדו בינו ובין גולדה מאיר וישראל גלילי, ראש המטה הארצי של 'ההגנה', מבכירי הממשלה ויו"ר ועדת השרים לענייני התיישבות. גלילי היה מתומכי ההתיישבות ביש"ע וזכה לתמיכתה של מאיר; אליאב התנגד בתוקף למפעל ההתיישבות. עד יומו האחרון טען כי צדק בהתנגדותו זו. ספרו המפורסם, "ארץ הצבי", יצא לאור בשנת 1972 והשפיע על הדור הצעיר של אותם ימים שהחל להתארגן בנפרד ממפלגות השמאל המסורתיות. אליאב מצא עצמו בעמדת מיעוט במפלגת העבודה והיה מהבודדים שקראו לנסיגה ישראלית מהשטחים. הוא מצא עצמו שותף לדעותיהן של קבוצות משולי המפה הפוליטית, שהתארגנו לימים בתנועות ובמפלגות כמו 'מוקד', שי"ח, ר"צ ועוד. הבידוד הפוליטי של אליאב, שהתעקש על ציוניותו, דחק אותו לשוליים. הוא העדיף להתמקד בפעילות התנדבותית: בלילות עבד ללא תמורה כסניטר ופועל ניקיון בבית חולים, וביום התנדב כמורה בבתי סוהר, במכללת 'תל-חי', בקריית שמונה ובאור עקיבא. אליאב שב לכנסת במסגרת סיעת של"י, שהוקמה בין השאר על-ידי כמה מוותיקי המפלגה הקומוניסטית של משה סנה, פורשי מפ"ם דוגמת רן כהן וגם אנשי תנועת 'העולם הזה-כוח חדש' בראשות אורי אבנרי. אולם הרומן של אליאב עם קיצוני השמאל לא ארך זמן רב. בשנת 1986 הקים את 'הקהילה החינוכית ניצנה' וביכר את המעש הציוני על פני הפגישות המתוקשרות של רבים מחבריו לדעה עם אנשי אש"ף. הוא התמודד בשנית על מקום ריאלי ברשימת מפלגת העבודה בבחירות 1988 ונבחר לכנסת. כעבור חמש שנים התמודד מול עזר ויצמן על מועמדות מפלגת העבודה לתפקיד נשיא המדינה, וכשל.

לובה אליאב נולד בנובמבר 1921 במוסקבה בשם לובה ליפשיץ, ועלה לארץ ישראל והוא בן שנתיים וחצי. הוריו בנו בית חד-קומתי ברחוב קרל נטר במרכז תל אביב. עם השנים נוספו לבית קומות נוספות: אחיו הוסיף לבית עוד קומה, לאחר מכן נוספה קומה שלישית. כאשר התחתן, בנה דירה על הגג ובה התגורר עד יום מותו. בגיל עשר השתתף בתחרות חיבורים שכתבו ילדי העיר תל אביב הצעירה על המשורר הלאומי, חיים נחמן ביאליק. חיבורו של לובה ליפשיץ הצעיר זכה בתחרות והמשורר האגדתי קיבל לידיו את החיבור. משמצא חן הטקסט בעיני ביאליק, נפגשו השניים וביניהם התפתחו יחסי קירבה. אמו, מתילדה, הייתה לחברתה של מניה, רעייתו של ביאליק. בשנת 1936, והוא בן 15 בלבד, הצטרף אליאב לארגון 'ההגנה' ועם פרוץ מלחמת העולם השנייה, החליט להתנדב ליחידת תותחני החוף של הצבא הבריטי. משתמה המלחמה, התגייס לש"י (שירות הידיעות של 'ההגנה'). מקץ כמה חודשים הצטרף למוסד לעלייה ב' והיה למפקד אוניות מעפילים. על ספינת המעפילים "אולואה" הכיר את רעייתו, טניה צבי, ניצולת שואה מליטא. "כשבאתי (לארץ) לא היה לי אף אחד; לובה היה בשבילי הכול, הוא היה אבא והיה מורה", אמרה בכאב לאחר יותר מ-62 שנות נישואין. במהלך מלחמת העצמאות, שירת אליאב בחיל הים בדרגת סגן אלוף. עם שוך הקרבות, היה לנאמנו של ראש מחלקת ההתיישבות של הסוכנות היהודית ולימים ראש הממשלה, לוי אשכול. בצד פעילותו למען קליטת עלייה, הקים בשנת 1955 את יישובי חבל לכיש, ובהם בתי בלוקים קבועים בשטח של 48 מ"ר למשפחה - מרווח מאוד לעומת המעברות שנבנו עד אז. מקץ שנה, פיקד על "מבצע תושייה" במהלך מלחמת קדש והעלה ארצה את יהודי פורט סעיד. בשנת 1958 נתמנה למזכיר ראשון בשגרירות ישראל במוסקבה ושימש כאיש 'לשכת הקשר' ועמד בקשרים עם יהודי הגוש המזרחי. בשונה מאנשי שמאל רבים אחרים, היה אליאב מחובר עמוקות לשורשיו היהודיים. הוא היה אחד מצאצאי ר' ברוך מרדכי מבוברויסק, העילוי שיצק מים על ידיו של הגאון מווילנא והיה לימים יד-ימינו של ר' שניאור זלמן מלאדי. כשהיה בתפקיד ציר ברוסיה, ביקש מהסובייטים לפקוד את קבר אמו בבוברויסק. משסירבו, אישרו לו לבקר במוזיאון המקומי. אליאב נדהם כי הסובייטים לא נתנו שום ביטוי ליהודי בוברויסק. לאחר שסיים ב-1961 את שליחותו, שב ארצה על-מנת להקים את העיר ערד.