רכבנו בהרי ירושלים. רחוק מהכבישים, באותם מקומות היכן שתנים יושבים על השבילים בבקר ומסרבים לזוז והעצים יוצרים מעין יערות שאמנם דובים אין בהם, אבל הם מסתירים בחובם למטה, בואדי, איזו רכבת מצחיקה שחורקת על הפסים בין בית שמש לירושלים. כל השאר שם זה ציקדות וצמחים ולטאות וטבע.
ואז, מבעד לציקדות ולצמחים והלטואות והשיחים, עלה לפתע סירחון הדלק ועימו איוושת צמיגים וטריקת דלתות. רכבנו ומול העיניים התגלה בחרבת סעדים מחנה ענק של יריעות בד ופלסטיק, סירי בישול, מקלחות, אוהלים ומבנים. פסטביל "אקטיביזם" היה בעיצומו וכל עם ישראל נהר אליו בהמוניו על כל רכביו.
טוב. לא כל עם ישראל. רק צד אחד שלו, זה שבא להרצאות בכיתות האוהלים שנקראו ע"ש מהטמה גנדי, מחמוד דרוויש, מרטין לותר קינג וסעדיה מרציאנו. הרצאות כמו על "שורשי הדיכוי בין בני אדם לבעלי חיים", על "שוברות שתיקה - חיילות מספרות על שירותן בשטחים", סדנא על "למה לא להתגייס, איך לא להתגייס" ופאנל פוליטי מאוזן עם ח"כ
דב חנין מחד"ש, אסמאא אגבריה מרע"ם ומוסי רז ממר"צ. כל קצוות הקשת כמובן.
הקהל היה נעים וחביב והצעירות יפות להפליא, כמו שרק בשמאל יודעים תמיד למצוא. נורא רציתי להשאר עימן להרצאה על ה"קולוניאליזם של הצלחת" או מקבילתה "נערות הג'ינס ועבדי השוקולד", אבל היער המשיך והתמלא בכל כך הרבה מכוניות מעשנות של חובבי טבע וסביבה אקולוגית שבאו להזדהות איתו, עד שבקושי יכולנו, בניגוד לכל פוליטיקלי קורקט, לקחת את האופניים שלנו ולהמלט להיכן שיש רק טבע שקט וציקדות מבולבלות, שלא יודעות שהן צריכות להיות בצבעים של השמאל.
ואגב, אני בטוח שכל היריעות והבדים שבנו את המחנה היו מחומרים טבעיים או ממוחזרים. ליער שלום.