בצה"לית, פפ"זניק הוא מפקד שדעת חייליו נמצאת גבוה הרבה מדי בסדר עדיפויותיו (פפ"ז - פופולריות זולה). מתוך הסתכלות קצרת טווח או חוסר ביטחון, הוא מתגמש ומוותר ומתפשר על-חשבון המשימה או המשמעת, ובלבד שיזכה בחיבת חייליו, ובלבד שיימנע מעימות עימם. במוקדם או במאוחר יטעם את פרי באושיו. סובלנותו המוגזמת תזמין בהכרח התדרדרות בנורמות, עד שבסופו של דבר תיעשה חצייה של קו אדום, שאפילו הוא לא יוכל לסבול. כשזה יקרה, נזיפה בלבד בחייל הסורר לא תהיה אפקטיבית, שהרי כבר התמסדה הנורמה שאת המפקד לא חייבים לקחת ברצינות. בקו פרשת המים אליו הגיע מתוך חוסר תבונה וקוצר ראייה, המפקד נותר עתה עם שתי אפשרויות קיצוניות בלבד: מחד-גיסא להמשיך להבליג, ואז לפשוע ברשלנות ובאי עמידה במשימתו, ומאידך-גיסא לנקוט בעונש חמור במיוחד כדי לבלום את ההתדרדרות המשמעתית. אם יבחר באפשרות השנייה, הנכונה, אולי יצליח לצמצם את הנזק, אך בכל מקרה כבר יצא קירח מכאן ומכאן: משום שהעדיף לבחור בחולשה ולא לעורר את טינתם של החיילים, עתה יזכה להיות חלש ולעורר את עוינותם גם יחד.
ואילו המפקד הנוקשה אך העקבי, המציב גבולות ברורים מלכתחילה, אינו זוכה לחיבת החיילים באופן מיידי, אך גם אינו מרשה לעצמו ולמסגרתו שיגיעו כלל למצב בו מתאפשרת התנהגות של חייל שמצריכה תגובה אכזרית. משום שלא התפתה לבחור בפופולריות על פני כבוד, סופו שיזכה בשניהם כאחד.
אחזק זאת ואעיד על אשר ראיתי משני צידי המתרס: דווקא המפקד החלש והפשרן, בסופו של דבר, "מחלק" ריתוקים, היכן שהמפקד החזק והעקשן יכול ליצור אפקט הרתעתי זהה פשוט בנזיפה. אנו מגיעים אפוא למסקנה פרודקסלית אך אמיתית: לעתים החולשה היא אכזרית והקשיחות היא נדיבה.
מה שראינו השבוע הוא מקרה אחד כזה. ישראל אכזרית בחולשתה. התנהגותה הבלתי עקבית - לעתים זקופה ונחושה ולעתים רבות עוד יותר כפופה ורכה - אינה מאפשרת הצבת גבולות ברורים, ומזמינה גורמים תוקפניים, מפנים ומחוץ, בים וביבשה, לבדוק גבולות אלה ולנסות למתוח אותם. מגששים אחר תגובה שאיננה מגיעה, שונאינו ואויבינו צוברים ביטחון ותעוזה. בינתיים אנו טומנים את ראשינו בחול, עד שאנו נדחקים לפינה, ומגיעים לקו פרשת המים בו אנו נאלצים לבחור בין סכנה עצמית קיצונית לבין אכזריות. הפעם: בין לאפשר הפרה ברורה של ריבונותה וביטחונה של מדינת ישראל, לבין בלימה כוחנית של משט התעמולה לעזה.
אם היינו חד-משמעיים יותר מלכתחילה, ולא רק מלכתחילה אלא גם הרבה לפני שהכל החל; אם היה ברור למשתתפי המשט לאור ניסיון העבר שישראל היא מדינה קנאית לריבונותה (דהיינו נורמלית); אם היו מבינים שמשמעות תוכניתם היא הסתכנות בפציעה או בטביעה - אז לחבורת החוליגנים השפלים וחבריהם הרכרוכיים לעולם לא היה את האומץ להתחצף ולהתגרות בנו כפי שעשו, ואנו לא היינו עומדים בפני דילמה מדינית-ביטחונית קשה, ואף אזרח זר לא היה נהרג. אם היינו עקביים בנחישותנו בעבר, היינו יכולים פשוט להצהיר בקור רוח בהווה - במקום ששגרירינו ושרינו יתרוצצו מבוהלים בשגרירויות ובלשכות בישראל ובעולם - שמי שמסכן את מדינתנו על-ידי העברת סחורה בלתי מבוקרת ליישות הטרור האנטישמית שברצועת עזה - והרי ידענו כבר "קארין איי" אחת - דמו בראשו. אז היינו יכולים פשוט להבהיר בקור רוח שאיננו מכירים בשום חוק משפטי או מוסרי שמחייב שנסכן את חיילינו בהשתלטות מאופקת וזהירה על אונייה פיראטית רק כדי שנגן על חייהם ושלמותם של מפירי החוק התוקפניים, במקום שהאונייה פשוט תנוטרל ממרחק. אז היינו מאיימים, היינו מזהירים, והם היו מאמינים ונרתעים, ותוכנית המשט הייתה נגנזת בו במקום, כפי שאף "פעיל שלום" אמיץ עדיין לא העז ליזום התגרות תעמולתית-מדינית שכזו בסין או במצרים או בארה"ב.
אך במציאות הנוכחית, ולאור התנהגותנו בעבר ובהווה, מי יאמין לישראל אם תאיים, אם תזהיר? "אריה שאג, מי לא ירא?", שאל הנביא עמוס. כבר זמן רב מדי שאף אחד אינו ירא את שאגותיה של ישראל.
גם לאחר הריגתם של תשעה ממשתתפי המשט לעזה, קשה להאמין שאויבינו מבוהלים במיוחד. שכן אין אפקטיביות ואין הרתעה בקשיחות שאיננה עקבית, שבאה לידי ביטוי תוך מצמוץ ובגמגום. אפילו כשנדמה, לדוגמה, ששר החוץ או ראש ה
ממשלה נוקטים בעמדה זקופה ותקיפה, ומציגים את "פעילי השלום" בתור הטרוריסטים שהינם למעשה, הם מקפידים להביע צער על אובדן חיי אדם. למיטב ידיעתי, ולשמחתי הרבה, אף אחד מלוחמינו לא נהרג בארוע, אף שהיו קרובים מאוד לכך. אם כן, על מי ועל מה הצער? על אותם אלה שלפני רגע כינינו טרוריסטים וחוליגנים, שניסו לחסל את חיילינו - על מותם של אלה אנו מצטערים?...
במקום שנבהיר, לבל מישהו יתבלבל, שאם אספסוף נבער הצליח להכות ולהשפיל את לוחמיהם המובחרים של צה"ל, זה רק משום שעשינו את הטעות של הענקת אשראי רב מדי למי שהציגו עצמם כ"פעילי שלום", טעות שלא נחזור עליה; במקום שננצל את התמונות הקשות כדי להצהיר שלהבא לא נצייד את לוחמינו בציוד לפיזור הפגנות רק משום שייתכן שמשתתפי המשט אינם אלימים, ושבפעם הבאה אונייה פולשנית שלא תיענה לאזהרותינו פשוט תותקף - במקום זאת אנו עוטים את מסיכת ה"יורים ובוכים" המטופשת והפסוודו-מוסרית מימים ימימה, ומבהירים לעולם, אך גם לאויבינו, שלא רצינו בתוצאה שהתממשה, שאנו מצטערים עליה ושנשתדל להימנע מתוצאות דומות בעתיד, ועל-ידי כך מוותרים על ההזדמנות ליצור ולהצדיק הרתעה, בעבור הפרס המפוקפק של תדמית פחות תוקפנית ויותר הומאנית. כמובן שבפועל, אנו יוצאים קירחים מכאן ומכאן: בלי הרתעה בידינו, אך מושמצים ומגונים גם כן.