ארבעים ושלוש שנים מלאו השבוע למלחמה המופלאה בה התחבר עם ישראל אל מחוזות מולדתו. ניצחון מזהיר כזה היה נחגג ברוב עם ומסופר שוב ושוב לאלה שלא חוו אותו, בכל מקום ואצל כל עם מלבד במדינת ישראל. כמובן שהתקשורת לא התייחסה לכך, לא בהלל ואפילו לא באזכור היומיומי של "בראשית היה הכיבוש". "הכיבוש" הרי מוזכר עשרות פעמים ביום, אבל לא ב-6.6.10. לאותם מרעילי בארות יש נושאים רבים לעסוק בהם, הם טרודים עד מעל הראש בגינוי פעולת השייטת, בניסיונות להפיל נבחרי ציבור ובשמחה לאיד מכל דבר שטנה שאומרים בעולם נגד ישראל.
המלחמה שהביאה אותנו אל ירושלים של זהב, אל הר הבית ואל יהודה ושומרון ביתנו ההיסטורי, הייתה המשך למלחמת השחרור, שאז הקמנו ראש גשר ובשישה ימים נוספים השלמנו מסע בן 2,000 שנים והגענו אל היעד. ולאלה המתגעגעים אל ישראל שלפני ששת הימים, נשאלת השאלה, למה? אל הבדיחות בנוסח: האחרון שיוצא משדה התעופה - שיכבה את האור? אל המיתון הכלכלי שחנק את המדינה? היורדים רבו מן העולים וכל מדינות ערב שסביבנו ארבו להזדמנות לזנק ולחסל במהלומה צבאית את היישות הציונית.
מלחמה זו חוללה מהפכה בתחומים רבים, ואחד מהם הוא הדינמיקה שהתפתחה לידי שינוי חברתי, כאשר הימין משנה את פניו והופך לאלטרנטיבה שלטונית; התנחלויות קמו לתפארה בשטחי יש"ע כשהמפגש עם ארץ ישראל מטלטל את המחנה הדתי ומקרב את החרדים למדינה.
ועם זאת, למרות שהשמאל מאז לא שב להגמוניה השלטונית שהייתה מנת חלקו קודם למלחמה, הרי שהוא נותר נטוע בכל מוקדי הכוח וממשיך לקבוע את סדר היום הציבורי ולהשפיע על המדיניות בענייני צבא, מדינה וחברה. אלה שבימים רחוקים עבדו את המולך צמא הדם סטלין, ובכל התנקשות בין אותה מדינת דמים לבין האינטרסים של עם ישראל תמיד היו לטובת העריץ האדום, הרי לאחר שנרפאו מהמחלה הסטליניסטית חלו מיד במחלה חמורה ממנה וזה הסרטן הפלשתיני, מחלה קשה עם אותן תופעות. בכל דבר ועניין שעומד בין האויב הערבי לבין ישראל, תמיד הם בעד הערבים ה"צודקים", משרתים אותם במסירות ובכוונת מכוון. פניית היהודים אל הסוציאליזם בסוף המאה הקודמת הכילה יסודות כה גדולים של שנאה עצמית כה, שהכרוז הסוציאליסטי הראשון בשפה העברית נוסח ב-1876 ונאמר בו כי: "אנחנו היהודים אשמים" בפוגרומים. מאז, מים רבים זרמו ודם יהודי רב שימן את גלגלי המהפכה, ההתאבדות הלאומית נשאה פנים רבות - הייתה אידיאולוגיה ששללה את הציונות וחייבה את הקיום היהודי בגולה, היו שליחי הקומינטרן שהקימו את פק"פ המפלגה הקומוניסטית הארצישראלית ושיתפו פעולה עם המופתי. המשותף לכולם היא שנאה יוקדת ליהדות ההיסטורית.
תמיד היו ויהיו יהודים שלעולם נתקשה להבין איזו שנאה עצמית וניכור מחלחלים בהם כלפי עצמם, כדי שיגיעו לידי אמונה שישיבתו של עם ישראל בארצו הינה כיבוש, לכן גם אינם חדלים לדבר על החזרת "שטחים", לכן מעולם לא ביקשו תמורה, כי לא חשו שהם משלמים מחיר כלשהו בנטשם את יהודה ושומרון, את ירושלים, את הגולן, את חבל עזה. הם מתחננים לפני כל ערבי שרק יואיל לקחת מהם את הארץ הנוכרייה הזאת, שבה הם מרגישים ככובשים זרים, לא חלילה את הבית הפרטי שלהם - שהרי בדלא-ניידי הם מבינים - אלא את הבית הלאומי של כולנו.
את משאלת המוות של התקשורת הישראלית על כהניה ומנהיגיה חייבים לדכא, וגם אם נדמה שקורח ועדתו הם הנפוצים בעם, בכל זאת ראינו מאז אירועי המשט, גם פנים אחרות - רבים חשו כעס ותרעומת מהמתרחש וביקשו לעשות מעשה. והתשובה לאלה מסוגה של הלן תומס, הכתבת הוותיקה של הבית הלבן, שהכריזה מה שאצלנו מכריזים יום-יום (אבל באמריקה יש קצת יותר דמוקרטיה וחוק
כבוד האדם, וכעבור שעה היא עפה משם בגיל 90), כי ארץ ישראל שייכת לערבים ועל היהודים לשוב איש-איש למקום ממנו באו - היא לא להניח את כיבוש הארץ, כי היא של העם היהודי ולא של שום עם אחר.