|
1 |
|
| |
|
כל ההבדל נמצא בין שירים מולחנים לכאלה שאינם מולחנים. השירים המולחנים נישאים איתנו לאורך שנים, אנשים לומדים אותם כבדרך אגב בעל פה מצטטים שורות מתוכם, והם משפיעים על התרבות של כולנו. ואילו "ספרי שירה קטנים על מדפים" נותרים מיותמים על פי רוב. כמובן שקהל מצומצם ביותר (מורכב ברובו מכותבי שירה) קורא בהם וחלק אחר נלמד בבית הספר, וזה הכול. ועם כל הצער שבדבר, עם מות המשורר שיריו המולחנים ימשיכו לזרום איתנו "בהמולה גדולה צוהלת" ואלה שלא הולחנו יישכחו מהר מאוד. |
|
|
|
|
|
|
 סגור |
כתוב תגובה ל-
לא משוררת |
|
|
|
|
| |
יש יותר מידי סופרים ומשוררים שנושאים מסרים שליליים של דיכאון, האשמה ושנאה עצמית. לא תורמים ובעיקר ארוכים ומשעממים. חבל לבזבז עליהם זמן.
|
|
|
|
|
|
|
|
סגור |
כתוב תגובה ל-
צבי גלברד |
|
|
|
|
| |
|
יש בדבריך לא-מעט מן האמת. נכון שיש סופרים ומשוררים, המפילים על קוראיהם מטען פסימי-דכאוני, ויש כאלה שהם פשוט משעממים, או שכתיבתם (בעיקר של המשוררים של ארבעת העשורים האחרונים) אינה מובנת לקוראים, אלא סימלית, מבלבלת ואפילו סהרורית. לעומתם יש משוררים, בני אותה תקופה, שהם ממש מצויינים, כמו דן פגיס, ועוד כמה. אך כיוון שהם אינם מעסיקים יח"צנים, ואינם יוצרי-שערוריות ספרותיות ואחרות, המתפרסמות בעתונים ובאמצעי-המדיה האחרים, - הם אינם מוכרים לציבור הרחב, שרובו אינו קורא שירה בכלל, או שאינו קורא שירים של אלה שאינם מפורסמים. כדי להוכיח לך, שגם יש סופרים ומשוררים "שווים" וגם אופטימיים, הרשה נא לי להעתיק לכאן שני שירים קצרים ומובנים, שהאחד הוא פסימי, והשני הוא אופטימי,(לצערי הניקוד לוקה בחסר, כי אינו מועתק טוב באינטרנט), כלהלן:
משה שפריר
גּ וֹ רַ ל
הַ ש י ר
"וְהָלַכְתִּי גַם אֲנִי אִתְּךָ בְּגוֹרָלֶךָ" (ספר שופטים, פרק א',פסוק 3)
לְהִכָּתֵב עַל-גַּבֵּי הַקֶּרַח,
לְהִתְנַזֵּל מִמּוּצָק לְמַיִם,
לְהִתְאַדּוֹת בְּסוּפוֹת הָרוּח,
לְהִקָּרֵא בְּעָבֵי-שָׁמַיִם,
לְהִשָּׁמַע כָּךְ פִּתְאם בַּגֶּשֶׁם,
לְהִתְמַזֵּג בְּשָׁרְשֵׁי הַדֶּשֶׁא,
אוֹ רַק לִזְרם בַּעֲרוּץ הַנַּחַל
וּלְהֵעָלֵם בֵּין גַּלֵּי הָאוֹקְיָנוֹס,
אוֹ לְחַלְחֵל אֶל תְּהוֹם-הַנְּשִׁיָּה...
…וְהָלַכְתִּי גַם אֲנִי אִתּוֹ בְּגוֹרָלו ֹ.
משׁה שׁפריר
בַּ קָּ שָׁ ה
חֶמְדָּתִי הָאוֹהֶבֶת –
אָנָא, עֲשִׂי לִי כָּל דָּבָר אַחֵר
- אַךְ אַל תְּאַחֲרִי לָרַכֶּבֶת!
רַק אֶתְמוֹל אַתְּ אָמַרְתְּ שֶׁאֲנִי לָךְ חָסֵר
וְעַכְשָׁו אַתְּ לוֹקָה בְּעַצֶּבֶת.
חֶמְדָּתִי הָאוֹהֶבֶת –
אֲחַכֶּה לָךְ תָּמִיד בְּתַחֲנַת-הָרַכֶּבֶת,
כִּי הִבְטַחְתְּ לְחַדֵּשׁ אֶת יָמֵינוּ כְּקֶדֶם:
אַתְּ תָּבִיאִי אוֹתִי אֶל יַרְכְּתֵי גַּן הָעֵדֶן
- אֶל בֵּינוֹת כָּרֵי דֶּשֶׁא, פַּלְגֵי מַיִם,
שָׁם כָּל פְּרִי הוּא טָעִים מִן הַיַּיִן,
שָׁם שְׁנֵינוּ נִטְעַם גַּם מִפְּרִי עֵץ-חַיָּיִךְ.
|
|
|
|
|
|
|
|
סגור |
כתוב תגובה ל-
משה שפריר |
|