ספר מיותר של קניוק

לא רק מבחינה רעיונית נכשל קניוק בספרו זה. כישלונו הספרותי אפילו עולה על קודמו. "תש"ח" חרג מעיקרי כלליה של סוגת הסיפור האוטוביוגרפי, שבמסורתה נכתב ושאליה הוא משתייך. בסוגה זו חשובה ביותר היא המהימנות של "המספר", אך באופן מוזר בחר קניוק לזרוע הערות במרחב הספר שבהן הוא מזהיר מפני אמיתות העובדות שעליהן הוא מספר. כגון: "אני לא בטוח מה אני זוכר באמת, הלוא איני סומך על הזיכרון, הוא ערמומי ואין בו אמת אחת ויחידה" (23), וגם: "מה שאכתוב עכשיו אינו נהיר לי לחלוטין. ... מה שכתבתי אינו בהכרח מה שהיה" (137). בנוסף לכך מתאר קניוק את עצמו כמי שהתהלך בתש"ח כמוכה הלם, מבלי שהבין את מטרות המלחמה ובלי שהתמצא בתמונת המלחמה ובמהלכיה: "כל ימי הלוחמה לא חשבתי. לא תכננתי תוכניות. עשיתי את מה שאמרו לי לעשות ויזמתי רק כאשר לא הייתה ברירה והיה צריך לאלתר. ... הייתי כסיל שהלך להיות בן-חיל ולהכות באויב. ... כנראה הייתי פחדן ... מן הפחד שלי יצאתי גיבור שהתגבר על פחדיו" (12-11). "מספר" הממעיט כל כך בערך העֵדוּת שלו אינו יכול לצפות שיתייחסו ברצינות לקביעותיו הבאות: "שקר שבא מחיפוש אחרי האמת יכול להיות אמיתי יותר מהאמת (23), או: "זיכרון הוא מה שאני כותב שהוא זיכרון" (24). כמו-כן חטא קניוק בספר הזה בכתיבה ללא הקפדה על סדר זמנים כנדרש בסוגת הסיפור האוטוביוגרפי. הפרקים מקפצים מתיאורי הקרבות שבהן השתתף בתש"ח לאירועים שונים שהתרחשו בחייו לפני מלחמת תש"ח ושנים רבות אחריה. הטקסט נראה כאילו הודפס מטיוטא שלא עברה ליטוש ולא עריכה, כי הוא חסר מבנה שמלכד את נושאי הפרקים זה לזה. גם הניסוח נראה כאילו ניערו אותו מהשרוול, כי הפרקים כתובים בלשון דיבורית המתנצלת על כל מילה "גבוהה" ולועגת לכל התנסחות מליצית מדי. הניסוח חסר החן הזה נועד להתחבב על דור קוראים שאליו כיוון קניוק את הספר - דור צעירים שאינו בקיא בעובדות, אך יתפעל מנערִיוּתו המפתיעה של סופר קשיש המתאר את מלחמת השחרור כרצף של קרבות כושלים שנוהלו בידי מפקדים ולוחמים מוכי הלם, שבלי שהתכוונו לכך יצאה להם מהטמבלִיוּת שלהם מדינה (14). חלפו למעלה משישים שנה מאז שגייס חיים חפר את קניוק לפלי"ם. הוא היה אז נער בן 17 וחצי, "ילד טוב תל אביב" לאם מחנכת ולאב מנהל מוזיאון, שהתמרד נגד הוריו ומחנכיו והתגייס למלחמת היישוב לעצמאותו. ייתכן שבשונה מבני דורו, לא הבין בדיוק למה התגייס ומה תרם בחצי השנה שבה לחם עד שנפצע. לו שינן את פרקו היטב בביה"ס והיה מטה אוזן לעדותו של הרמטכ"ל דוד אלעזר ("דדו"), שהוא, קניוק, היה זה שהציל את חייו בקרב הקשה במנזר סן-סימון, אולי היה מוצא אחרי שנים הצדקה להיותו שם בנאמר במסכת סנהדרין "כל המקיים נפש אחת מישראל ... כאילו קיים עולם מלא". ועם הבנה זו, הגם מאוחרת, היה נמנע בגיל שמונים מפרסום ספר מיותר זה על תש"ח.

חוכמה עמוקה אין במסקנותיו אלה של קניוק, המשתמעות מפיסקה זו ומרבות אחרות הזרועות במרחב הספר, וגם לא תועלת כלשהי, כאשר תאגיד פאן-ערבי הכולל את כל מדינות ערב טרם ויתר על מטרתו - ביטול התוצאה המרכזית של מלחמת תש"ח: קיומה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי בארץ ישראל. ובה בעת קשה גם להבין את מניעיו של קניוק לגייס את זיכרונותיו מקרבות שהשתתף בהם בתש"ח, שעליהם הוא עצמו מעיד שאינו בטוח כלל שהם נכונים, כדי לגַמֵד את המלחמה ההיא, את תבונת דורו, דור "יפי הבלורית והתואר", ובעיקר את הפלמ"ח ואת מפקדיו. למענו של קניוק אני מקווה, שאף מניע משלושת המניעים הבאים, שניתן לשער אותם, לא עודד אותו לכתוב את הספר הזה ולשחרר אותו לפרסום בתכניו אלה, בשפתו הז'ורנליסטית ובלבושו הספרותי המרושל. כי אם נענה לאחד ממניעים פסולים אלה, או בה בעת לשלושתם - גרם במו ידיו נזק בל ישוער למעמדו בסיפורת הישראלית. בראש ובראשונה יכול סופר להתפתות לפרסום ספר ירוד כזה על-ידי יצר הפרסום. ובמקרה של קניוק - להוסיף עוד כרך למניין הכרכים על מדפו בספרות הישראלית, שגם כך רק בודדים מהם ראוי היה לשחרר להדפסה במהלך שנות הכתיבה הרבות שלו, ולא כל שכן אם תוכנו של הכרך הוא פרובוקטיבי במכוון ונועד להסב אליו תשומת לב של התקשורת. סופר יכול להתפתות לפרסם ספר כמו "תש"ח" גם מייאוש כאשר הוא מרגיש, שהמעיין הספרותי שלו יבש והפסיק להניב רעיונות לעלילות חדשות. ביאושו פונה סופר כזה אל מאגר זכרונותיו הישנים, מחטט בגרוטאות למצוא ביניהן משהו שיתאים לרוח התקופה ויוכל לעניין את קוראיו בהווה, ובה בעת גם יאדיר את שמו בין הסופרים במחנה השאננות לציון. ואכן, קניוק לא פסח על שום קרב שנכשל ולא דילג על שום פציעה או פגיעה קטלנית באלה שלחמו לצידו בתש"ח, ביודעו שלחומרים כאלה יש ביקוש כיום אצל המתגרדים בחרס במקומותינו. ועצוב מכל יהיה אם יתברר, שהמניע של קניוק לשחרר את "תש"ח" להדפסה היה הערכתו המופרזת למעמדו בספרות הישראלית - המחשבה שכבר הפך לסופר חשוב מספיק, ולכן מותר גם לו להשתולל ברשות הרבים ולנפץ באורח חופשי מיתוסים היקרים לאחרים. אפשר להסתפק בדוגמה אחת, כדי להבהיר לקניוק את מעמדו האמיתי בסיפורת הישראלית. כאשר ס. יזהר העתיק מן השוליים אירוע מאירועי תש"ח אל מרכזו של הסיפור "חרבת חזעה" והכתים בו את דגלנו הצחור בחטא הנישול, אף שסילף את האמת - עשה זאת ביכולת ספרותית שאינה מוטלת בספק. אך קניוק, שיכולתו הספרותית רחוקה מאוד מזו של ס. יזהר, מנתץ בספרו "תש"ח" את מיתוס "יפי הבלורית והתואר" בעיקר על-ידי תיאורים מגמתיים של קרבות שהשתתף בהם והוספת הגיגים פרובוקטיביים חסרי אחריות כפירושים להם.

איני יודע כמה מהמפקדים והלוחמים מן השורה שהשתתפו בקרבות שעליהם מספר קניוק בספרו זה נותרו בחיים. וגם אילו רצו להציג את גירסתם על מהלכם או להסביר מדוע נכשלו - ספק אם התקשורת הייתה מאפשרת להם כיום להשמיע ולפרסם אותה. באווירת ה"פוסט" שבה מדשדשת החברה הישראלית מאז מלחמת יום כיפור משדרים ומפרסמים רק כאלה המספקים עדויות רְעילוֹת המגמדות את הציונות, את מלחמת העצמאות, את המדינה, את צה"ל ואת החברה הישראלית. קניוק לא חס על בני דורו והצטרף לקקפוניה ברוח ה"פוסט", ש"היסטוריונים חדשים" באקדמיה ו"שאננים לציון" בספרות הישראלית צורמים אותה באוזנינו ללא הרף. למעשה נטפל לשנת תש"ח כדי לנתץ את כל המיתוסים שתרם דורו - "דור בארץ". וכאחרים הוא עושה זאת על-ידי הבלטת התפוח הרקוב בתוך הארגז של התקופה, ארגז שהכיל פֵרות מרהיבים - צעירים שהיו בעלי מוּדעוּת אידיאולוגית, גם ציונית וגם לאומית, ואשר גילו אומץ לב, התנדבות, הקרבה, רֵעוּת, ערכים אנושיים ומוסר לחימה. לא די שקניוק ממעיט מערכם של לוחמי תש"ח באמירות מכלילות, שבהן הוא מקיש מעצמו על שאר הלוחמים: "היינו כמו ילדים, צעירים עד כדי בושה, מתנדבים, היינו חוראנים, פרזיטים" (11), אלא שהוא גם מציג את הקרבות בזה אחר זה ככשלונות ידועים מראש, פרי האיוולת של מפקדים חסרי אחריות (141) שלא חסו על חיי הלוחמים ושלחו אותם לשמש "בשר תותחים", מפקדים שהפריחו סיסמאות, אך בעת המבחן נטשו את הלוחמים ללא תחמושת ומילטו את נפשם מהסכנה (138). כך פעלו המפקדים בקרב על הקסטל (58-53) ולכן "היה אסור לייצר מיתוס מה'אחרי' על הקסטל" (60). ודאי שגם בתש"ח היו מפקד וגם לוחם מהשורה שאיכזבו בעת מבחן, אך מה מצדיק להפוך בודדים אלה למייצגי דור הלוחמים של תש"ח? וברוח זו מציג קניוק את הפלמ"ח: "יש היום בית פלמ"ח הגדול מכל הפלמ"ח שהיה כשהיה פלמ"ח" (24), אשר לאמיתו של דבר היה "פלמ"ח וירטואלי, חסמב"ה של גדולים" (187). גם הפלוגה הימית של הפלמ"ח (הפלי"ם) ספגה מקניוק את המגיעה לה לדעתו. אימוניה כללו הרבה דיבורים וסירותיה חזרו מהם אך בנס אל החוף (80-72). למנת לעג מיוחדת זוכה בני מרשק "הפוליטרוק, החסיד החילוני שחלם על מדינה יהודית והיה מנוזל מרוב געגועים למדינה" (16). גם אם עמותת דור הפלמ"ח ועמותת אוהלי הפלמ"ח מפריזות במשהו בתיאורם את חלקו של הפלמ"ח בהקמת המדינה, על מה מבסס קניוק את קביעתו (24), שהן המציאו "מורשת" על-ידי שיכתוב ההיסטוריה של הפלמ"ח והפרזה ביחס לחלקו בהקמת המדינה? והמגוחך מכל, שבעוד קניוק מנופף בדגל של הצגת האמת על התקופה, על דור הלוחמים של תש"ח, על הפלמ"ח ועל הפלי"ם, הוא מתיר לעצמו לקבוע קביעות כוזבות להפליא על שורה של נושאים שגדולים ממידות השכלתו והבנתו. העם היהודי - החליט קניוק - הוא "עם של מזוודות, של שוטטות, של געגועים למקום שלא היינו בו מעולם" (15). "מעולם", קניוק? - מה עשית בשיעורי תנ"ך? התפלחת לים, או חלמת בכיתה על הנערות בחוף תל אביב? וכך גם ההגיג הבא על העם היהודי: "עם שאוהב להתגעגע יותר מלחיות, שנולד במדבר והלך ממולדתו מבית אביו לנדוד ולהיות מוכה, אך לא לעשות משהו נועז עם הגעגועים האלה" (26). אצל איזה אנטישמי למדת היסטוריה, קניוק? או שמא: לך זכות יוצרים על הקביעה, שעמך הלך מרצונו לגלות כדי "לנדוד ולהיות מוכה" שם על-ידי כל ערל שנתקף בתשוקה בלתי נשלטת להכות יהודים?