דרושה ענישה על תעמולה טוטליטרית

נקיטת ענישה נגד תעמולה אנטישמית המכוונת נגד ישראל ונגד אזרחיה היא חלק מאמצעי ההגנה של ישראל. זהו כלי הכרחי במדיניות הביטחונית של המדינה, המעוגן בזכות הבסיסית להגנה עצמית. יתר על כן, ענישה עכשיו צריכה להיות מדיניות יזומה המכוונת למנוע ולבלום תנועות טוטליטריות מהמשך מסע התעמולה הפסיכולוגי בקרב האוכלוסיה והפצת מסריהן בדעת הקהל הבינלאומית. לעיתים קרובות מדיניות משפטית מתמקדת בענישת תוצאותיה של תעמולה טוטליטרית או מוגבלת לענישה עליהן, כלומר לענישת פעולות טרור וחבלה. אך יש לעשות הרבה יותר מכך: תעמולה היא פעילות פסיכולוגית ומוסרית המצריכה תשומת לב משפטית מיוחדת. פעולות צבאיות בלבד אינן יכולות להחליף נקיטת הליכים משפטיים נגד מנהליה ומפיציה של תעמולה טוטליטרית, היות שאלה פועלים ברמה אחרת, כלומר ברמת התפיסה וההתנהגות התקנית. כל עוד אין מענישים את פעילי התעמולה הטוטליטרית, זו נתפסת על-ידי חלקים גדולים בציבור, גם במדינות אחרות, כהתנהגות תקנית. אי-ענישתם היא טעות חמורה בשיקול הדעת. היות שהעמדה לדין היא סמכות המצויה בידי המדינה בלבד, זוהי חובתה של ישראל - אבל גם של מדינות אחרות - ליטול יוזמות לשם הגשמתה של מטרה זו. הניסיון מלמד, כי מאבק משפטי נגד תעמולה טוטליטרית, באמצעות המערכת הפלילית הרגילה של מדינה הפועלת בזמן שלום, הוא קשה ביותר. לעתים קרובות חופש הביטוי מהווה מכשול משפטי בעיני הרשות השופטת, ומונע ממנה לפעול ביעילות ובהחלטיות. שופטים אינם אוהבים לדון בענייני תעמולה, ואין זה מפתיע שמרבית פסקי הדין נגד תעמולה טוטליטרית עד היום יצאו מבתי דין צבאיים שהוקמו בסיום מלחמת העולם השנייה. לא ניתן אפוא להתחמק מן המסקנה, שצעדי חירום וחקיקה מתאימה הם הדרך המשפטית המתאימה להתמודדות עם תעמולת אויב או עם תעמולה טוטליטרית, כשזו מגיעה לדרגת איום על המדינה ועל אזרחיה. על צעדי חירום כאלה ניתן להכריז גם בעיתות שלום וגם בעיתות מלחמה. אם נסכים כי התעמולה האנטישמית העכשווית נגד ישראל ונגד היהודים משתווה בחריפותה לתעמולה הנאצית הגרועה ביותר, נראה כי נסכים גם על הצורך לפעול באמצעות חקיקת חירום. את הטריבונל לטיפול בתעמולה טוטליטרית המכוונת נגד יהודים ונגד ישראל יש לקבוע על-פי אמות מידה של יעילות וכשירות לתת פסקי דין בטווח זמן הולם. בתי משפט בינלאומיים אינם מתאימים לפעולה בזמן סביר כשמתנהלת פעילות תעמולתית; עד עתה הם פעלו רק אחרי שהסתיימה מלחמה. כך היה עם בתי הדין של טוקיו ושל נירנברג, אך גם עם זה של רואנדה, אשר גינה תעמולת ג'נוסייד בעקבות השמדת העם הרואנדית. דרוש אפוא בית דין ישראלי מיוחד, שידון בפשע הניהול וההפצה של תעמולה אנטישמית, אשר יתנהל על-פי סדרי דין ודיני ראיות משלו. המושג של קשר או של "תוכנית משותפת" הוא יעיל מאוד, היות שתעמולה אנטישמית יכולה להתבצע רק על-ידי קבוצת אנשים הפועלים למען מטרה משותפת ומתוך כוונות משותפות. הוא גם מאפשר לתובע לדון מספר רב של נאשמים במשפט אחד תוך התייחסות כוללת לכולם, היות שהמקרים קשורים זה בזה. מדיניות זו היוותה יתרון ברור בפסקי הדין של טוקיו ושל נירנברג. בית דין ישראלי מיוחד יתרום תרומה מהותית למשפט התקדימי של דיני התעמולה וישמש דוגמה. מקור סמכותו יהיה לא רק החקיקה הישראלית, אלא גם משפטי נירנברג וטוקיו, שהלגיטימציה שלהם מובטחת בדין הבינלאומי. תקדימי בית הדין הישראלי המיוחד יעוררו תשומת לב בינלאומית רבה, והוא יספק לישראל אמצעים רבי ערך במאבק נגד "הלוחמה המשפטית" שמנהלים נגדה ארגונים עוינים ותעמולה טוטליטרית. סדרת כתבי אישום בעלי פרופיל גבוה תשמש גורם מרתיע לאלה השוקלים להצטרף לשורות פעילי התעמולה הטוטליטרית. בכך תפעיל ישראל מחדש את מדיניותה המשפטית שהניבה בשנת 1961 את משפט אייכמן בירושלים, אשר בו הואשם הפושע הנאצי בפשעים נגד האנושות, נגד העם היהודי ובחברות בארגון בלתי חוקי. יש מדינות שכבר נקטו צעדים להקמת בתי דין מיוחדים ולחקיקת סדרי דין וראיות לטיפול בפעולות כמו-מלחמתיות, תעמולתיות וטרוריסטיות. ב-2006 חוקק הקונגרס של ארה"ב את "חוק הוועדות הצבאיות", שהביא להקמת בתי דין צבאיים לטיפול בפעולות טרור המגיעות לכדי פעולות מלחמה. חוק זה מכיר בכך שבתי המשפט האזרחיים אינם מתאימים לדון בפשעים כמו-מלחמתיים. ואילו בחודש מאי האחרון פרסם בית המשפט המיוחד של מומבאי פסק דין נגד אג'מל אמיר קסאב, הטרוריסט היחיד שנותר בחיים ממתקפות הטרור של ה26 בנובמבר 2008, לאחר שמצא אותו אשם ב"פתיחה במלחמה נגד הודו". הודות לבית הדין המיוחד ולהליכים המיוחדים שהונהגו בו, ניתן היה לתת פסק דין 17 חודשים בלבד אחרי מתקפת הטרור, הליך משפטי מהיר ביותר בהודו. ובפעם הראשונה בהיסטוריה של הודו נתנו אנשי סוכנות הביון הפדרלית האמריקנית עדות טכנית בפני בית הדין המיוחד. התובע ההודי המיוחד אוג'וואל ניקם הכריז כי קסאב והקושרים האחרים, אשר תודרכו להרוג אמריקנים, ישראלים ובריטים, ביקשו לערער את הממשל ההודי ולמוטט את הסדר הפוליטי והכלכלי במדינה. הוא גם קבע כי פעולות טרור הן בבחינת "פתיחה במלחמה נגד הודו", שכן מדינות אחדות בחרו להשתמש בנשק זה על-מנת לנהל מלחמות באמצעות שלוחיהן. הוא הסביר כי חקיקה הודית מיוחדת היא שאיפשרה לכלול במשפט אזרחים מכל העולם. יש אפוא לקרוא למדינות אירופה המפוחדות לפעול גם הן בכיוון זה. בבירות אירופה מנוהלת כיום במסגדים, בבתי ספר מוסלמיים ובאתרי אינטרנט תעמולה ג'יהאדיסטית כמו-מלחמתית. אחד מאתרי התעמולה שהוקמו לאחרונה - ""sharia4belgium (שריעה לבלגיה) - חותר ליישומם של חוקי השריעה בבלגיה על-ידי שינוי החוק הבלגי. מוסלמים בלגים רדיקליים פנו לאיש הדת הג'יהאדיסטי הסלאפי אבו אלמקדיסי להנחותם בכך. עד עתה הופעל לחץ על בתי משפט אירופיים לחקור פקידים ישראלים - וכזכור, על-פי דרישת כמה פלשתינים, הוציא בית הדין של וסטמינסטר בדצמבר 2009 צו מעצר נגד שרת החוץ לשעבר ציפי לבני בגין חלקה במבצע "עופרת יצוקה" - אך ניכרה התעלמות בוטה מפשעים ומתעמולת שנאה מצד אנטישמים במדינות ערב ובאירן. הדוגמאות שנתנו בתי הדין בנירנברג, טוקיו, ישראל (במשפט אייכמן) ורואנדה, רק יועילו ליצירת שיתוף פעולה משפטי בינלאומי לשם מאבק בתעמולה הג'יהאדיסטית הכמו-מלחמתית ובתעמולת השנאה האנטישמית. לדמוקרטיות, ובמיוחד לישראל, הדרך לשמור על עצמן היא ליישם ענישה מהירה על-ידי בית דין מיוחד, בחסות החקיקה הלאומית אשר התפתחה לאחרונה, תוך התמקדות בפשעים ספציפיים הקשורים לתעמולה הטוטליטרית ולטרור בן זמננו, וזאת להבדיל מבתי הדין של נירנברג ושל טוקיו שעסקו בעיקר במלחמה בין מדינות ובפשעים שבוצעו במלחמה כזו.

בפני בית הדין הצבאי של טוקיו, הועמדו לדין שני נאשמים: ד"ר סומאי אוקאווה וסא"ל קינגורו השימוטו, באשמת הפצת רעיונות טוטליטריים ורעיונות של עליונות. בית הדין של טוקיו פסק כי כתביו של ד"ר אוקאווה התבססו על רעיונות מיסטיים באשר להיסטוריה היפנית - ה"האקו אישיו" וה"קודו", שהפכו לסמל של שלטון עולמי באמצעות כוח צבאי. במהלך משפטי טוקיו בוטלה האשמה נגד ד"ר אוקאווה מטעמים פרוצדרליים ודינו לא הוכרע, שכן הוא נמצא בלתי כשיר נפשית לעמוד לדין. הוא הועבר לבית חולים בטוקיו, שם השלים את התרגום הראשון ליפנית של הקוראן, וב-1948 שוחרר מבית החולים. היה זה מהלך מצער, שכן הנאשם לא היה בלתי שפוי בעת שחיבר את חיבוריו הטוטליטריים, ובית המשפט קבע כי התעמולה שהפיץ תרמה לניסוח מטרות הקשר: "הוא (אוקאווה) ניבא כי המסלול שהתווה ושעליו המליץ יביא למלחמה בין המזרח למערב, שבאחריתה תהיה יפן שליטת המזרח. המטכ"ל היפני עודד ותמך בתוכניתו". הנאשם השני, סא"ל השימוטו, נידון למאסר עולם. על-פי פסק הדין, הוא היה מעריץ נלהב של שלטון דיקטטורה צבאית, תיעב מפלגות פוליטיות, ועמד בראש פעילויות רבות שבאמצעותן הצליחו לבסוף הקושרים לדכא את התנגדותם של הגורמים הדמוקרטיים ביפן ולשלוט בממשלה. פרסומיו ופעילויות הארגונים שהקים או שבהם תמך, הוקדשו בעיקרם להרס הדמוקרטיה. חלק מהרס הדמוקרטיה היה רציחתם של יפנים תומכי דמוקרטיה. לאחר שצויוש אינוקאי הפך לראש ממשלת יפן בשנת 1931 והוביל מאבק נגד המיליטריזם, הוא נשא נאום שבו שיבח את הדמוקרטיה וגינה את הפאשיזם. שבוע לאחר מכן התנקשו בו במעונו הרשמי. על-פי פסק הדין במשפטי טוקיו, השימוטו נטל חלק בקשר, שמאחוריו עמדו קצינים מחיל הים היפני. שנים אחדות אחר כך, ב-1935, כבר בא הקץ על חופש הביטוי, עת הוטלה צנזורה חמורה ועיתונים הפכו לאמצעים להעברת תעמולה ממשלתית. המשטרה הוסמכה להפעיל מידה נרחבת של צנזורה ושליטה על כל אמצעי הביטוי של דעת הקהל. במסגרת סדרת משפטי נירנברג התנהל משפט אחד בבית דין צבאי בינלאומי, אשר בו נשפטו 22 פושעי מלחמה שהיו מנהיגי המשטר ושישה ארגונים, וכן התקיימו 12 משפטים בבית דין צבאי אמריקני, אשר בהם הועמדו לדין והורשעו נאצים בכירים מן השורה השנייה. למרבה הצער, פסקי דין פורצי דרך אלה אינם נקראים ואינם נלמדים עוד, למרות שהם מכילים לקחים חשובים בדבר נקיטת ענישה על תעמולה טוטליטרית ועל תעמולה החותרת תחת אושיות החברה הדמוקרטית.

כתב האישום בבית הדין הבינלאומי בנירנברג נתן את דעתו על התעמולה הטוטליטרית שאורגנה על-ידי פושעי המלחמה הבכירים. סעיף בדבר "התוכנית המשותפת", או הקשר, קובע כי: "מטרותיהם וכוונותיהם של הקושרים הנאצים לא היו קבועות או סטטיות, אלא התפתחו והורחבו ככל שהם צברו יותר כוח". לקידום מטרותיהם הם השתמשו באמצעי רמייה, בהונאה, באיומים ובהפחדות, בפעילות של גיס חמישי ובתעמולה. יתר על כן, על-פי כתב האישום תכננו הקושרים הנאצים השתלטות טוטליטרית על גרמניה, על-מנת להפיל את ממשלתה בהליך "חוקי", שהתסייע בהפעלת טרור. התועמלנים הראשיים ארגנו ואימנו בחורים צעירים לבצע פעולות אלימות ולהבטיח שהם יהיו "אדוני הרחוב". בפסק דינו קבע בית הדין הצבאי הבינלאומי של נירנברג כי "מאז ימיה המוקדמים של המפלגה הנאצית, מילאה האנטישמיות מקום נכבד במחשבה ובתעמולה הנאציות. היהודים, שנחשבו למשוללי הזכות לאזרחות גרמנית, נתפסו כאחראים העיקריים לצרות שבאו על האומה הגרמנית אחרי מלחמת העולם הראשונה". ואילו פסק הדין של בית הדין מה-1 באוקטובר 1946 מקשר בין חינוך ותעמולה וקובע כי "בתחום החינוך הכל נעשה על-מנת להבטיח שהנוער הגרמני יתחנך באווירה של נאציונל-סוציאליזם;... ובעקבות זאת ננקטו צעדים רבים כדי להבטיח שבתי הספר יאוישו במורים שניתן לסמוך עליהם". עוד נכתב בפסק הדין, כי "הממשלה הנאצית השקיעה מאמץ לאיחוד האומה בתמיכה במדיניותה, באמצעות שימוש נרחב בתעמולה. הוקמו מספר ארגונים שתפקידם היה לשלוט ולהשפיע על העיתונים, על הרדיו, על הסרטים, על בתי ההוצאה לאור וכדומה". כתוצאה מכל אלה היה העם הגרמני נתון להשפעת תעמולה אינטנסיבית לקידומו של המשטר, וכלשונו של פסק הדין, "שיפוט עצמאי, המבוסס על חירות המחשבה, הפך למעשה לבלתי אפשרי". הכרעת הדין של בית הדין הצבאי הבינלאומי של נירנברג מסבירה את אופיה של התעמולה ההמונית ומאשימה אותה בכך שהכינה את האוכלוסיה הגרמנית לרצח, לרצח עם ולמלחמה תוקפנית. עוד היא קובעת, כי "ה-אס.אה. גם נוצל להפצת אידיאולוגיה נאצית ותעמולה, תוך שימת דגש מיוחד על תעמולה אנטישמית, הדוקטרינה של 'מרחב המחייה', חזרה מאמנת וורסאי והחזרת המושבות הגרמניות". את הנאשם יוליוס שטרייכר מרשיע פסק הדין בביצוע פשעים נגד האנושות כמפורט להלן:

• "בגין 25 שנים של דיבור, כתיבה והטפת שנאה נגד יהודים, נודע שטרייכר לכל כ'רודף היהודים מספר אחד'. בנאומיו ובמאמריו, שבוע אחרי שבוע, חודש אחרי חודש, הוא הדביק את המוח הגרמני בווירוס האנטישמיות והסית את הגרמנים לרדיפה פעילה. כל גיליון של ה'דר שטורמר', שהגיע ב-1935 לתפוצה של 600 אלף עותקים, היה מלא במאמרים כאלה, שהיו לעתים קרובות וולגריים ודוחים".

פסק הדין גם הרשיע את וולטר פונק, שהתמנה ב-11.3.1933 לתת-שר במשרד הנאורות הציבורית והתעמולה, בפשעי מלחמה ובפשעים נגד האנושות, שכן הוא נטל חלק ב"תוכנית הנאצית לאפליה כלכלית נגד היהודים. ב-12.11.1938, אחרי הפוגרומים של נובמבר, הוא השתתף בדיון בראשות גרינג בפתרון בעיית היהודים, וניסח צו השולל מן היהודים עיסוק בפעילות עסקית כלשהי, צו שגרינג הוציא עוד באותו יום". פונק נדון למאסר עולם. חשיבותם המשפטית של 12 המשפטים אשר נערכו על-ידי בית הדין הצבאי האמריקני אינה פחותה מזו של משפטי בית הדין הבינלאומי, הגם שאינם ידועים לציבור כמותם. כאמור, ב-12 הטריבונלים האמריקניים נידונו בכירים נאציים מן הדרגה השנייה, שהיו אנשים משכילים ביותר - בעלי תארים במשפטים, רפואה, כלכלה ומדע. המשפטים אורגנו לפי נושאים: רפואה, משפט, מדיניות אתנולוגית וגזעית, כלכלה, צבא, מדיניות וממשל. תעמולה והסתה לטרור טופלו במסגרת משפט מס' 11, הידוע כ"Ministries Case", היות שמרבית 21 הנאשמים בהם הואשמו בהתנהגות עבריינית הנובעת בעיקר מתפקודם כפונקציונרים של הרייך. משפטים אלו נוהלו בהיכל הצדק של נירנברג, בפני הטריבונל הצבאי IV-A. הוא התכנס במשך 168 ימים - פרק זמן ארוך בהרבה מזה שהוקדש לשאר המשפטים. פסק הדין בו ניתן בתאריכים 13-11 באפריל 1949. באשר למסמכים הרשמיים שנתפסו והוגשו בו כראיות, ובאשר לאופי החומר בכללותו, קבע בית הדין הצבאי האמריקני כי: "הוגשו, התקבלו ונשקלו מאות מסמכים רשמיים שנתפסו, שלא היו ברשותו של בית הדין הצבאי הבינלאומי, והחומר כאן מציג באופן מלא ושלם יותר מאשר במשפטים האחרים את סיפור עלייתו של המשטר הנאצי, את תוכניותיו ואת פעולותיו". כיצד טיפלו אפוא התביעה ובית הדין ב-"Ministries Case" בתעמולה לביצוע מעשי טרור ולקידום מטרות של שליטה טוטליטרית? התובע, בריגדיר ג'נרל טלפורד טיילור, היועץ המשפטי הבכיר לפשעי מלחמה מטעם ארה"ב, הגיש נגד 21 נאשמים שמונה אישומים, אשר שניים מהם עוסקים בתעמולה. האישום הראשון, בדבר "תכנון, הכנה, ייזום ויציאה למלחמות תוקפנות ולפלישות למדינות אחרות" התמקד בעיקר בפעילות תעמולתית, בהנחה שלקראת יציאה למלחמה נדרש מסע תעמולה להכנת דעת הקהל ולהצדקת פעולות התוקפנות. האישום קבע כי "השימוש בעיתונות ובכלי תעמולה, על-מנת למחוץ כל התפתחות של דעה פוליטית מנוגדת כלשהי", תואם על-ידי הנאשמים הנס היינריך למרס ואוטו דיטריך. הממשלה הפכה את ההתנגדות הפוליטית לבלתי אפשרית על-ידי הבטחת השליטה על המנגנון הפקידותי, על הרשות השופטת ועל מערכת החינוך, ועל-ידי "רדיפתם ופיטוריהם של עובדי ציבור, שופטים ומחנכים מטעמים פוליטיים או גזעיים". הנאשם אוטו דיטריך הפיק באמצעות ערוצי התקשורת של המפלגה הנאצית "תעמולה התומכת באמצעי עריצות אלה". הנאשם ארנסט וילהלם בוהל, כראש ארגון החוץ של המפלגה הנאצית, השתתף ב"פעילויות של גיס חמישי באמצעות תעמולה, ריגול, טרור ותרומות כספיות". בכתב האישום הוקדשה התייחסות נרחבת לתעמולה כהכנה חברתית ופסיכולוגית למלחמות תוקפנות. הפלישה לאוסטריה ב-12.3.1938 הוכנה על-ידי הנאשמים קפלר, וזנמאייר, פון וייצקר ובוהל, "שסיפקו תמיכה פוליטית וכספית למפלגה הנאצית האוסטרית אשר הוצאה מחוץ לחוק, כדי להפעיל לחץ מתמשך על הממשלה החוקית". להצדקת הפלישה לאוסטריה וכדי להקנות לה מראית עין חוקית, זייפו גרינג וקפלר מברק שצוטט בעיתונות הגרמנית, המבסס את הטענה שממשלת הבובות האוסטרית ביקשה את נוכחותן של יחידות צבא גרמניות למניעת הפרות סדר. מסעות תעמולה נערכו גם לפני כיבוש צ'כוסלובקיה. הנאשם דיטריך "הורה לעיתונות להדגיש את הטענות בדבר רדיפות נגד הגרמנים בחבל הסודטים ונגד מיעוטים סלובקיים". באשר לפלישה לפולין, "התוכניות הפוליטיות, התעמולתיות והדיפלומטיות לקראת מלחמת תוקפנות זו תוכננו בקפידה, בין היתר על-ידי הנאשמים פון וייצקר פורמן, דיטריך, בוהל וודקמאייר, על-מנת להסיט את האחריות הברורה למלחמה זו אל הקורבן. בוימו תקריות גבול, פוברקו ופורסמו ידיעות על פעולות טרור שכביכול בוצעו על-ידי פולנים נגד אזרחים גרמנים ואנשים ממוצא גרמני". אישום מס' 4 בכתב האישום התייחס לפשעים נגד האנושות, ביניהם שיטות תעמולה. בכתב האישום נאמר כי "הנאשם דיטריך, באמצעות העיתונות וגופי תעמולה, הכשיר את דעת הקהל לרדיפתם של אלה שסומנו כאויבים פוליטיים". במהלך המשפט הסביר אלכסנדר הרדי, יועץ לתביעה, את אחריותו של הנאשם אוטו דיטריך במילים הבאות:

• "עיתונות ותעמולה, כאמצעים הכרחיים של המדינה הטוטליטרית, זכו למידה חריגה של שימוש לרעה בידי היטלר, גבלס והנאשם אוטו דיטריך. זו הגיעה לדרגה שלא חלמו עליה בעבר, במונחים של יעילות טכנית, טווח, עומק ועוצמה, גוני ביטוי ותזמון. היטלר כתב ב'מיין קאמפף': 'בעזרת תעמולה מתוחכמת ועקבית, גם את השמיים ניתן להציג להמונים כגהינום, וגם את החיים האומללים ביותר - כגן עדן'. 'תעמולה חכמה ועקבית' כוללת בעיקר מנות גדושות של רעל שזרם יומם ולילה מכלי התקשורת בכל רחבי הרייך השלישי לעורקיהם של גרמנים ולמחשבה העולמית".

פסק הדין באשר לשימוש בתעמולה היה חמור, היות שזו היוותה אמצעי חיוני בידי גרמניה הנאצית, והשימוש בתעמולה הודגש על-ידי היטלר ב"מיין קאמפף". היטלר כתב כי "על כל תעמולה אפקטיבית להיות מוגבלת לנקודות ספורות בלבד, ועליה לחזור שוב ושוב על אותן סיסמאות, עד שאחרון האנשים יבין את מה שאתה רוצה שהוא יבין באמצעות סיסמאות אלה". הנאשם למרס תואר כ"משתתף פעיל בתפיסת השלטון על-ידי היטלר, בכך שניצח על התמיכה הכספית, הפוליטית, הפסיכולוגית והתעמולתית הנחוצה להצלחתה; ובכך שיחד עם נאשמים אחרים עטף את הפעילויות הפליליות של המפלגה הנאצית בחזות חוקית". פסק הדין דן ארוכות ברדיפת היהודים. נאמר בו כי "שום פרק בהיסטוריה העולמית אינו שחור ומוכתם בדם כמו זה המציג את גורל יהודי גרמניה ואירופה הנתונה לשליטה גרמנית. סיפורם של כל הדיקטטורים הוא בחירה של אומה מסוימת, מעמד מסוים, אידיאולוגיה מסוימת, שעל כתפיהם ניתן להעמיס את כל הצרות - הדמיוניות והאמיתיות. אלו שנבחרו להיות הקורבנות אף פעם אין בכוחם להדוף את תעמולת השנאה... על (ההמונים) לא רק להיות מוכנים לקלוט רעיונות אלה ולחוש את להבות השנאה כלפי אדם כזה או מעמד כזה, אלא שעל התעמולה וההסתה כל העת להגביר את הלהבות, להגביהן ולהלהיטן". פסק הדין עסק גם בתעמולת ההפחדה של מדינות שהתנגדו למדיניות הנאצית. בתחילת 1944 ארגן הנאשם שטנגרכט פון מוילנד "משרד לפעילות אנטי-יהודית בחו"ל", ובכנס של "מומחים לבעיה היהודית" דרשו המתכנסים לערוך "הכנות להכללת צעדים נגד יהודים בקרב כל האומות; ולחבר דוחות חוזרים ונשנים בדבר האפשרות לנקוט צעדים חמורים נוספים נגד יהודים במדינות שונות על-ידי שימוש באמצעים דיפלומטיים". מכונת התעמולה הייתה כה מאורגנת, שכמעט כל הפקידים שילבו תעמולה בעבודת יומם. למרס נדון ל-20 שנות מאסר, אך הנציב העליון של ארה"ב בגרמניה הפחית אותו ל-10 שנים. פורמן, דיטריך, פון מוילנד ופון וייצקר נידונו ל-67 שנות מאסר, אך הנציב הפחית את עונשם לתקופת מעצרם בלבד; וזנמאייר נשפט לתקופה של 20 שנות מאסר, אך זו הופחתה ל-10 שנים, וקפלר נידון ל-10 שנות מאסר אך עונשו הומר על-ידי הנציב למשך המעצר בלבד.

כיום מתנהלת נגד יהודים ונגד ישראל תעמולה שחריפותה דומה לזו של התעמולה הנאצית ושל התעמולה היפנית הקיסרית אשר נוהלו לפני מלחמת העולם השנייה ובמהלכה. לא ניתן להשוות אותה לשום נקודת ציון היסטורית אחרת. הערכה זו מקבלת אישור בספרו החדש של רוברט ויסטריך "אובססיה קטלנית", שלדעת הביקורת ("וושינגטון פוסט", 7.2.2010) מהווה "סקירה מונומנטלית, בעלת היקף אנציקלופדי, של הגל החדש של האנטישמיות". ויסטריך כותב, כי היקף הספרות האנטישמית והפרשנות בעיתונים, במגזינים, בכתבי העת, בקריקטורות, באתרי האינטרנט המוסלמיים, ברדיו המזרח-תיכוני, בחדשות הטלוויזיה, בסרטים דוקומנטריים, בסרטים ובחומר חינוכי, ודרגת קיצוניותה - ניתנים להשוואה רק עם גרמניה הנאצית בימיה הגרועים ביותר". במאמר בהארץ שואל ויסטריך שאלה יסודית: "האם אנו מסוגלים ללמוד מן ההיסטוריה, והאם העם היהודי שוב יעמוד לבדו נוכח איומים ממשיים בהשמדתו? הרבה מאוד תלוי בתשובות לשאלות אלה". בספרו "תעמולה נאצית בעולם הערבי", מגיע ג'פרי הרף לאותה מסקנה: "הסכסוך בין ישראל ובין הפלשתינים היה נפתר מזמן אלמלא השנאה הבלתי מתפשרת, בהשראה הדתית, שנוסחה בזמנו ונתמכה על-ידי תועמלנים נאציים, ואשר נמשכת אחרי המלחמה בחסות איסלאמיסטים מסוגים שונים". הרף מדגיש כי הפונדמנטליזם האיסלאמי הוא תוצר מיזוגם של זרמים טבעיים בהיסטוריה המוסלמית ושל שנאה כלפי דמוקרטיה, כלפי ליברליזם וכלפי היהודים, שהייתה מרכיב כה מרכזי בנאציזם. שורשי הקנאות האיסלאמית מצויים בדבריו של אדולף היטלר, ששודרו ברדיו ברחבי העולם הערבי במהלך מלחמת העולם השנייה ("הטלגרף", 21.4.10). להלן דוגמאות לדברי אנטישמיות ארסית בתקשורת האיסלאמית במדינות ערב: בדרשה ששודרה באפריל 2010 בערוץ הטלוויזיה המצרית "אלשבאב", הכריז איש הדת המצרי אחמד עיד מיהנה, כי "ההיסטוריה של היהודים מעידה כי הם מתנגדים לכל תנועת רפורמה בעולם. כל רפורמטור, בין אם הוא מוסלמי ובין אם לאו, יותקף על-ידי היהודים. היהודים הם כאלה. הם משגשגים רק מסכסוכים אזרחיים, ממכירת נשק, מהלוואה בריבית, מבתי בושת וכיוצא באלה" (פרויקט תיעוד האנטישמיות של ממר"י, 30.4.2010); ואילו בדרשתו של השייח' הסעודי עבד אלרחמאן אלסודאיס, אימאם ומטיף במסגד הכעבה שבמכה, המקום הקדוש ביותר לאיסלאם, נאמר בין השאר: "קראו היסטוריה ותבינו כי היהודים של אתמול הם אבותיהם הרשעים של היהודים של היום, שהם צאצאים רשעים, כופרים, מעוותי מילות האל, סוגדים לעגל, רוצחי נביאים ומכחישי נבואה... תועבת המין האנושי, שאותם קילל אללה והפך לקופים ולחזירים... אלה הם היהודים, התמשכות בלתי פוסקת של הונאה, עיקשות, פריצות, רשע ושחיתות" (ממר"י, 27.5.10). לא בכדי העיר מנחם מילסון, כי "הצעד הראשון הוא הבנת הסכנות שמציבה האנטישמיות הערבית והאיסלאמית. היא מעצבת את דעת הקהל ברחבי העולם הערבי והאיסלאמי ויוצרת אווירה שבתוכה יהודים, כפרטים וכציבור, נתפסים לא כאנושיים לגמרי. אם להשתמש בביטוי שטבע נורמן כהן, זהו צו להשמדת עם. אין צורך להבהיר את השלכות העניין". ואילו העיתונאי האמריקני קנת טימרמן, מחבר הספר "מטיפי שנאה: המלחמה על אמריקה" (2003), מזהיר בראיון לכתב העת National Review כי מטיפי השנאה של האיסלאם מנצחים, שכן "מערב הסעודית עד מצרים, אנשי דת הממונים על-ידי המדינות מטיפים למאמינים כי 'חובתם' לרצוח יהודים, היות שאלהים 'דחה' אותם והפכם 'לקופים ולחזירים'. במערב רבים אינם יודעים כי אנשי דת אלה למעשה מועסקים על-ידי המדינה. הרי איש אינו יכול לטפס לצריח המסגד הגדול במכה, כפי שעושה בקביעות שייח' עבד אלרחמאן אלסודאיס, ללא רשותו של המלך". אם קריאות לרצוח יהודים מושמעות בציבור ואין נענשים עליהן, משמעותן אינה אלא קריאות להשמדת עם, ואלה כשלעצמן כבר מהוות פעולות מלחמה. כיום אנו מצויים בנקודה שבה מבחינת האיום והתעמולה ניתן להשוות את המאבק באנטישמיות רק למאבק בגרמניה הנאצית וביפן הקיסרית. זוהי נקודת התחלה משמעותית ונחוצה כדי לנסות להשיב על שאלותיו של ויסטריך. שלילתה של השוואה כזאת מונעת מאיתנו את האמצעים האינטלקטואליים להשיב מלחמה ביעילות. השקפתנו מבוססת על שני יסודות, שביחד יוצרים קשר קונקרטי: תעמולת שנאה מתמשכת ומאורגנת היטב, וקיומה של תנועה טוטליטרית. תעמולה היא הקדמה הכרחית לארגונו ולביצועו של רצח המוני, ואף רצח עם. היא משמשת לשם הכנה פסיכולוגית של ההמונים לביצוע רצח והשמדת עם, שכן למצב נפשי קולקטיבי זה ניתן להגיע רק באמצעות תעמולה אינטנסיבית ומתמשכת ועל-ידי הפחדת יריבים פוליטיים. קיומה של תנועה טוטליטרית מאורגנת או של ממשלה טוטליטרית שברשותה האמצעים של מדינה, הוא המרכיב השני של הקוקטייל הקטלני, שבהכרח יסתיים באסון. זהו הלקח הקשה שנלמד מן המאה העשרים - עידן ההמונים והתנהגותם המאורגנת והמתוכנתת. אין צורך להוסיף שתעמולה מתמשכת נגד ישראל ונגד אזרחיה הציתה אלימות אין קץ ופעולות טרור לאין ספור. היא גם הסיתה לכמה מלחמות תוקפנות נגד ישראל.