לצערי,
בנימין נתניהו, ראש ממשלת ישראל, הצהיר שישראל תקל על המצור. הצהרתו לא באה עקב לחץ מצד דעת הקהל בישראל, אלא היא נובעת מאונס ומלחצן של כל מדינות אירופה ושל הקהילייה הבינלאומית, כולל ארצות הברית.
גם ההחלטה, שישראל מוכנה לשתף גורמים מבחוץ בוועדת החקירה לענייני המשט - במעמד כזה או אחר - היא, למרבה הצער, אינה תוצאה של לחץ מצד דעת הקהל בישראל.
גם הגמגום המאולץ בדבר שתי מדינות לשני עמים - שנמלט באבחת מילים נסות מפיו של ראש ה
ממשלה באחד מאולמות אוניברסיטת בר-אילן - אינו תוצאה של לחץ הרחוב בישראל.
לצערי, לחץ מבחוץ על ישראל הנצורה, הניע את ישראל שלי לנסות לפרוץ את המצור של "עם לבדד ישכון" בגמגומים ובאמירות, שאינן מקנות לה אמינות רבה בקהילייה הבינלאומית.
אני רוצה לקוות, שישראל מתחילה להפנים את האסון ברעיון הטמון בחזון שהפך למציאות מסוכנת -
"עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב", במציאות של עולם שמגיב בתקיפות ובנחרצות, כמי שאינו מתחשב עִם עַם שאימץ את בשורת בלעם בן בעור בספר במדבר כ"ג, ט' כמצע פוליטי ב-2010.
ישראל שלי, לצערי, איבדה נכס יקר, היא איבדה את אמינותה. וכשמאבדים את האמינות, עומדים בפני קהילייה בינלאומית שהגיעה למסקנה שלא ניתן להניח לישראל לתפקד בלא פיקוח על מפעל הטקסטיל בדימונה. לא ניתן להניח לה להמשיך במצור על עזה, לא ניתן להניח לה להמשיך להונות בנושא הפסקת הבנייה בשטחים. מצער ומכאיב שאני אזרח במדינה,
שהעולם רואה אותה כמדינה שממשלתה אינה אחראית ואינה שקולה. ואילו בדעת הקהל בישראל מתעצמת תחושת הקורבן כשכל העולם נגדנו.
אני כותב בכאב, שבישראל שלי, במדינה האחת והיחידה שיש לי, מדינה בה נולדתי, בה נולדו ילדיי ונכדיי התפתח אתוס "המלחמות הצודקות" של עם לבדד ישכון שתוצאתו - הגויים לא מתחשבים בו, ומאלצים את ישראל שלי לפעול תחת לחצה של קהילייה בינלאומית. האתוס - שהלהיב את עמי ונתן גיבוי למדיניות הרחבת הגבולות מקוניטרה עד שארם א-שייח' ב-1956 וכיבוש מחודש של שטחים ב-1967 - נתקל בחזית של עמי העולם האומרים לא לאתוס הזה. וההתמודדות היחידה של החברה הישראלית עם האמירה המפורשת של כל מדינות אירופה מתבטאת בהתבצרות שלנו, של עם במצור, המגיב כלפי העולם כולו באמירה מתנשאת ופוגענית: "העולם כולו עולם צבוע".
