עוד בימי הגן לימדו אותנו שבשביל לפתור סכסוכים פונים לגננת. הגננת ממרום שנותיה תקשיב לשני היריבים בצורה אובייקטיבית ותפעיל את כושר שיפוטה העליון בשביל להכריע את הצדק. הסיבה שהולכים לגננת (או לגנן) ולא לאחד החברים היא כי אנחנו מניחים שהגננת תוכל להתפנות לנושא החמור באופן חסר פניות לחלוטין, שכן לה, בניגוד לשאר ילדי הגן, אין שום נגיעה בנושא הריב.
מנהג ילדותי זה מבוסס על כל ההנחות הנדרשות בשביל להשיג צדק: הזדמנות שווה לשני הצדדים, מניעת
ניגוד עניינים מהשופט ופנייה לערכאה מוסכמת הנהנית מיוקרה ואמון.
התבנית הטרום-חובה הזאת מלווה אותנו בכל פרשנות שלנו למעשה צדק. כאשר אנו שומעים כי גוף כלשהו נדרש לחקור איזו פרשייה אנו מניחים באופן אוטומטי את שלושת ההנחות הללו: הזדמנות שווה, חוסר ניגוד עניינים, ויוקרת השופט.
באופן זה, צרכן התקשורת הממוצע מייחס לפעילות המחקר של ועדות האו"ם השונות את תיאורית הגננת שלו. מכיוון שהאו"ם נדרש להכריע בשאלות של צדק ואמת, סביר להניח שיפעל בצורה הוגנת. ובשל רמת היוקרה והאמון הגבוהים להם זוכה האו"ם, קשה לאדם הממוצע להאמין כי המרחק בין הגננת האישית שלו לבין האו"ם הוא גדול מאוד.
נתחיל מההנחה הראשונה: האו"ם נותן הזדמנות שווה לשני הצדדים להביע את עמדתם, שכן מטרת החקירה היא להכריע את שאלת הצדק. עיון קל בהגדרת המשימה של צוות גולדסטון לחקר מבצע
עופרת יצוקה מראה כי מדובר בטעות איומה. הגדרת המשימה של גולדסטון הייתה 'לחקור את כל ההפרות של זכויות האדם והחוקים ההומניטריים שנעשו בהקשר למבצע הצבאי ברצועת עזה'. לא 'לבדוק האם נעשו הפרות של זכויות אדם'; לא 'לבחון את אמיתות הטענה שישראל ביצעה
פשעי מלחמה'. לא נשקלת שום אפשרות שמדובר בהאשמות שווא, שום אמירה שנודף ממנה ריח של שוויון בפני החוק.
גם מסגור התאריך הוא בעייתי מאוד בהקשר זה. גולדסטון מונה לבדוק את הפשעים שבוצעו בעיקר בימי המבצע הצבאי. ברור שבפלישה צבאית ללב אזור מיושב בצפיפות יהיו יותר בעיות הומניטריות מהצד התוקף.
ההנחה השנייה, כאילו מדובר בגוף שאין לו ניגוד עניינים בנושא הנידון היא מופרכת מיסודה. האו"ם הוא גוף שמורכב וממומן על-ידי מדינות, על כן כל משימת חקירה של האו"ם היא בעצם חקירה של מדינות נגד מדינות אחרות. כל המדינות המעורבות נגועות במידה זו או אחרת באינטרסים הקשורים למושא החקירה, אם זה לא ניגוד עניינים אז מה כן? האו"ם לא שונה במהותו מבית דין צדק שיקימו הילדים בגן להכריע בסכסוכי ילדים.
כל מי שקורא את הגדרת המשימה של גולדסטון מבין כי הוא לא נשלח להכריע בשאלות של צדק. למעשה הוא לא תפקד כשופט או כחוקר כלל. ריצ'ארד גולדסטון מונה על-ידי ועדת זכויות האדם של האו"ם לתפקיד עוזר מחקר משני, שכל תפקידו הוא להביא ראיות וסימוכין שמסייעות לחוקר המהולל לביסוס התיזה שלו. גולדסטון, במשימת חיפוש העובדות שלו לא עשה יותר ממה שעושה כל תת-סטודנט למדעי החברה - ליקוט חסר תוחלת של הפניות, ביבליוגרפיה אימתנית והערות שוליים. על-רקע פעילות הארגונים הרדיקליים שמספקים חומר כזה בשפע, זאת לא משימה קשה כל-כך. משהו בסדר גודל של עבודת גמר תיכונית.
והחוקר קיבל את שלו - מנה גדושה ומגודשת בהוכחות ופסאדו-ראיות לתיזה המרכזית שכאמור נוסחה מראש.
ליקויים דומים צועקים לשמיים בקריאה באו"ם להקמת ועדת חקירה בעקבות משט הטרור ההומניטרי לעזה. בהצעה שהעלתה ועדת זכויות האדם בתחילת יוני, לאחר סעיפים שונים המאשימים את ישראל בהתקפה נפשעת כלפי שיירה הומניטרית (סעיף 1) ובהרג חפים מפשע (סעיף 2), ולאחר שישראל מכונה 'הכוח הכובש' ביחס לרצועת עזה (סעיף 5) נאמר כך: 'הוחלט לשלוח ועדת חקירה בינלאומית שתחקור הפרות של החוק הבינלאומי שנעשו כתוצאה מההתקפה הישראלית על ספינות הסיוע ההומניטרי' (סעיף 8).
שום שאלה על מהותה של ספינת הסיוע, שום שאלה על כוונותיהם של הפעילים שם. אין כאן שום קריאה לצדק או לדיון אודות האמת, זהו כתב האשמה בוטה הקובע מראש את תוצאת הוועדה החוקרת. את התיזה סיכמו ביניהן המדינות המרכיבות את הגוף החוקר, מדינות שקשה להגדירן כחפות מניגודי עניינים: את ההצעה הגישו נציגי פקיסטן, פלשתין וסודאן. טוהר כוונות ואובייקטיביות מחקרית הן לא התכונות הבולטות שלהן.
האו"ם סיים כבר מזמן את תפקידו כגננת של העולם. מה שנותר הוא מערכת ממומנת ומשומנת היטב של כוח דיפלומטי וזמן שידור בינלאומי. הצדק, השלום והאחווה שחזו מייסדיו ברחו כבר מזמן למקומות אחרים. טוב נעשה אם נלך גם אנחנו בעקבותיהם.