דומה שאפילו שיגעון המונדיאל לא הצליח להוריד מסדר היום התקשורתית את ההתעסקות באירועי המשט המפורסם מכולם. אומנם מתעסקים בו קצת פחות, אבל נראה שזה מפני ש"כמה זמן כבר אפשר להתרגש מאותו סיפור?!" כלומר, זה קשור לזמן שחלף יותר מאשר לאירוע מסוים שתפס את מקומו. אבל הזמן שחלף ועוד יחלוף, אינו משפיע על שונאי ישראל. אלה אינם מרפים מהעיסוק באירועי אותו משט וכצפוי, הם ממשיכים לחרוש מזימות נגדנו, מחפשים דרכים חדשות וממחזרים דרכים ישנות שתכליתן לפגוע בנו. ולמרבה הצער, הם מצליחים. וכמובן, הבעיה היא לא רק תדמיתית - שאנחנו מצטיירים רע בתשקורת העולמית והמקומית, (דוקא נראה שיש איזשהו שיפור בזו האחרונה) הבעיה היא שיותר ויותר נהיה לגטימי לפגוע בנו ויותר ויותר זכות ההתגוננות נשללת מאתנו.
ולכאורה, מה חדש? תמיד הייתה אנטישמיות ותמיד גם היו אנטישמים. והעובדה שיהודים על-פי ההלכה, הם המובילים את מה שמכונה האנטישמיות החדשה, גם היא לא ממש חדשה. בהיסטוריה שלנו ידועים כמה וכמה מקרים שבהם יהודים על-פי הגדרתם ההלכתית, הציבו עצמם בראש החץ של שנאת היהדות והיהודים. הדוגמה ההיסטורית הכי קרובה אלינו היא היבסקציה בברית המועצות. המחלקה היהודית שהייתה מאוישת בעיקר ביהודים, כי רק הם הכירו את מנהגי בני עמם וידעו היכן לפגוע ושהפגיעה תכאיב באמת. כך שהמציאות של ימינו, מציאות בה גדולי שונאינו מאמצים את הטיעונים שהמציאו יהודים ומשתמשים בהם נגדנו, מציאות זו אינה חידוש של דורנו אז על מה אנחנו מלינים? לכאורה (קהלת א'), [ט] מַה-שֶּׁהָיָה, הוּא שֶׁיִּהְיֶה, וּמַה-שֶּׁנַּעֲשָׂה, הוּא שֶׁיֵּעָשֶׂה; וְאֵין כָּל-חָדָשׁ, תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ. אבל זה רק לכאורה.
ברשימה לפרשה זו אשתקד, התייחסנו לפעלו של הרבי מליובאוויץ' תוך הפניית הזרקור למימד נעלם יחסית של פעילותו. הנקודה המרכזית בדברינו אז הייתה שהרבי פעל למעשה את השלמת החיבור בין הרוחניות והגשמיות והפך אותם ליחידה אחת. הביטוי הכי מובהק לעובדה זו הוא הקשר הגלוי שבין רוחניות כהלכתה ובין גשמיות תקינה, וגם להיפך ח"ו. הוא עצמו הבהיר שאין לומר כי פגם ברוחניות מוביל או גורם בהכרח לפגיעה בגשמיות חלילה. רק הנכון הוא, שרוחניות תקינה מהווה מעטפת הגנה על האדם גם בתחום הגשמי. מעטפת הגנה זו, ככל שהיא שלמה יותר, עשויה להפוך את האדם לבלתי פגיע. ואין הכוונה רק שלא יצליחו לפגוע בו, אלא בעיקר שלא ינסו. הרי אף אחד לא מנסה לפגוע אם לא שזיהה קודם, אפילו אם לא במודע, פגיעוּת של המטרה.
וההיסטוריה הקצרה של המדינה הזאת תוכיח; כי כאשר הצטיירנו כחזקים - העולם כולו היה אתנו, וכשהשונאים הישירים והקבועים ניסו לפגוע בנו העולם כולו תמך בנו. גם השנאה העצמית עוד לא הייתה גלויה ובוטה כל כך ואולי לכן לא הספיקה לעורר השראה אצל שונאי ישראל הגויים. במלים אחרות, כאשר שידרנו לעולם את מה שחשנו, עוצמה המבוססת על אמונה בצידקת הדרך ובבעלותנו על הארץ, רוב ככל העולם הנוצרי ניצב לצידנו בתמיכה גלויה. ולמרות שפה ושם היו גילויי אנטישמיות, הם היו בשוליים הסהרוריים בלבד וזכו לגינוי סוחף. לעומת זאת כיום, אותם שוליים השתלטו על מרכז הבימה והם נתפסים כלגטימיים לחלוטין בכל מקום בעולם. והבעיה המרכזית היא שהם נתפסים כלגטימיים אצלנו. מכאן זה מקרין לכל העולם וכך גם אנחנו נראים.
אנחנו כבר לא מקרינים עוצמה, כי אין לנו כזאת. היא הלכה לאיבוד בעקבות האמונה בצידקת הדרך. בעצם, אף פעם לא הייתה לנו דרך, לכן האמונה שהייתה לנו בצידקת הדרך, הייתה שייכת יותר לתחום הדמיון מאשר למציאות, ולמרות זאת היא הניעה אותנו להתנהגות נחושה ופעלה על כל העולם שיכבדו אותנו. אבל זה נגמר. כי המערערים מבפנים על הלגטמיות שלנו, השתלטו על מרכז הבימה והם הקובעים את סדר היום הציבורי. הם הצליחו להשתלט על השיח הציבורי ולמצער, לעורר ספקות אצל מרבית המתיימרים להנהיגינו. שלא לדבר על אלה מביניהם, המאמצים את דרכם בחדוה גלויה. הספיקות שלנו מתבטאים באמירות מגומגמות, והעולם קולט את המסר ומבין אותו.
כי אי-אפשר לעבוד על כל העולם כל הזמן, ואפילו לא על עצמנו. הגיע הזמן שניקח פסק זמן לבחון את דרכנו ובעיקר להחליט מהו היעד שאליו אנחנו חותרים, שכן בלי זה לא ניתן להחליט על דרך.
קודם כבוד ואחר כך אהבה
מה שאמרנו עד כאן, זה מה שאמרנו בעבר במלים כאלה ואחרות: כל מצב נתון הוא תוצאה של משהו שקדם לו, כי לכל תוצאה יש סיבה. בחסידות משתמשים יותר בניב 'עילה ועלול', מה שנראה לי מתאים הרבה יותר לדיון שלנו פה. 'עלול' זה אותיות 'עולל', תינוק קטן. כאשר מדברים על סיבה ותוצאה, מצפים למהלכים ברורים, לתופעות חד-משמעיות. כמו למשל בפרשת השבוע שלנו חֻקַּת (במדבר כ'): [ז] וַיְדַבֵּר ה', אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. [ח] קַח אֶת-הַמַּטֶּה, וְהַקְהֵל אֶת-הָעֵדָה אַתָּה וְאַהֲרֹן אָחִיךָ, וְדִבַּרְתֶּם אֶל-הַסֶּלַע לְעֵינֵיהֶם, וְנָתַן מֵימָיו; (...). [יא] וַיָּרֶם מֹשֶׁה אֶת-יָדוֹ, וַיַּךְ אֶת-הַסֶּלַע בְּמַטֵּהוּ--פַּעֲמָיִם; וַיֵּצְאוּ מַיִם רַבִּים, (...). [יב] וַיֹּאמֶר ה', אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן, יַעַן לֹא-הֶאֱמַנְתֶּם בִּי, לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל--לָכֵן, לֹא תָבִיאוּ אֶת-הַקָּהָל הַזֶּה, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר-נָתַתִּי לָהֶם. לכאורה, קשר ברור בין סיבה לתוצאה.
אבל יש מצבים בהם הקשר אינו ברור כל כך: [כט] וַיִּרְאוּ, כָּל-הָעֵדָה, כִּי גָוַע, אַהֲרֹן; וַיִּבְכּוּ אֶת-אַהֲרֹן שְׁלֹשִׁים יוֹם, כֹּל בֵּית יִשְׂרָאֵל. (פרק כ"א) [א] וַיִּשְׁמַע הַכְּנַעֲנִי מֶלֶךְ-עֲרָד, יֹשֵׁב הַנֶּגֶב, כִּי בָּא יִשְׂרָאֵל, דֶּרֶךְ הָאֲתָרִים; וַיִּלָּחֶם, בְּיִשְׂרָאֵל, (...). כאן, פחות ברור הקשר בין שני האירועים. מה הקשר בין מיתת אהרן ליוזמה המלחמתית של הכנעני? עונה על כך הגמרא (תענית ט/א) ומובא ברש"י: וַיִּשְׁמַע הַכְּנַעֲנִי מֶלֶךְ-עֲרָד, מה שמועה שמע - שמע שמת אהרן ונסתלקו ענני כבוד, וכסבור ניתנה לו רשות להלחם בישראל. אלא שגם כאן, כיוון שהתוצאה היא מיידית, ניתן לעקוב אחר התהליכים. לכן כאן, בהחלט שייך להשתמש בניב 'סיבה ומסובב'. לעומת זאת, בתהליכים שעוברים עלינו בעשרות השנים האחרונות, מתאים יותר הניב 'עילה ועלול', שכן מדובר בתהליכים מתמשכים ומתפתחים, כהתפתחות העובר ברחם אמו וגם אחרי כן, בעודו עולל, בשנות חייו הראשונות ועד לבגרותו המלאה.
כי סוף סוף העובר נולד, העולל מגיע לבגרות, התהליכים מבשילים והחוויות של תקופת העיבור והיניקה, הן התשתית לכל התופעות שמתגלות בבגרותו. ואם ההנהגות, הפעולות שננקטו והמעשים שנעשו באותה תקופה לא היו כראוי, הדבר ישתקף באישיותו ובהתנהגותו של הבוגר, ולא לטובה כמובן. ונראה שמיותר להדגיש שמדובר במי שאינו לוקח אחריות לעצב את אישיותו בעצמו. רק במקרה כזה הדברים הנ"ל נכונים. כי האדם הוא בעל בחירה ויש בכוחו לשנות את אורח חייו מן הקצה אל הקצה. אלא שכדי שזה יקרה, צריכים להתקיים שלושה תנאים: א', שיהיה מודע לעובדה שמצבו לא טוב. ב', שיאמין שאפשר לשנות. ג', שירצה לשנות ויתאמץ לעשות זאת. ובמקרה הזה, באדם הפרטי, לא כל כך חשוב אם יזהה את שורשי התהליכים שהביאו אותו למצבו הנוכחי. מה שחשוב זה שיפעל לשפר מכאן ואילך.
וכמעט כל מה שנכון לפרט, נכון גם לכלל. מצבנו הנוכחי, בין לטוב ובין למוטב, הוא תוצאה של פעולות שנקטנו ומעשים שעשינו בעבר הקרוב ובעיקר בעבר הרחוק יותר. וכמו בפני האדם הפרטי, גם בפנינו ככלל פתוחה הדרך לשיפור קיצוני ואפילו מיידי של מצבנו. אלא שלכלל, לא יספיקו שלושת התנאים הנ"ל שמאפשרים את שיפור מצבו של הפרט. מהכלל נדרש גם בירור נוקב ואמיתי לזיהוי שורשי התהליכים שהתחוללו. במלים אחרות, כדי שיוכל לעלות על נתיב של תיקון, הכלל נדרש להודות בשגיאות שלו ושל קודמיו. ההבדל הזה נובע מכוחו העצום של הכלל בהשוואה ליכולתו הדלה של הפרט, להתמודד עם העבר המעיק. בשלב עתידי כלשהו, גם הפרט יידרש להתודד עם העבר הזה, אבל לא מיד, רק לאחר שיתחזק מספיק. לעומת זאת הכלל, לא יוכל להתחיל תהליך של שיפור אם לא יודה קודם בשגיאות שנעשו.
הרי אצלנו כולם מודעים לכך שמצבנו לא טוב, שהיום הוא פחות טוב מכפי שהיה אתמול ואתמול היה פחות וכו'. גם לכאורה, כולנו מאמינים שאפשר לשנות, לעשות שהמחר יהיה טוב יותר מהיום. וכולנו גם רוצים ומתאמצים לשנות, לפעול שיהיה טוב יותר. הבעיה היא שכל עוד לא מודים בשגיאות העבר, ממשיכים בדיוק באותה דרך שהובילה אותנו עד הלום, דרך ההתרפסות והנסיונות הנואשים למצוא חן בעיני הגוי. כאילו, תכלית חיינו היא שהגויים יאהבו אותנו, שנהיה עם ככל העמים ח"ו. נסחפנו לדרך הזאת כי אין לנו יעד אחר לחתור אליו, שהרי מעולם לא הצבנו לעצמנו יעד כזה. ובדרך הזאת, אין שום ספק - ככל שנתאמץ להתקדם, נשקע יותר ויותר. שהגויים יאהבו אותנו - יש סיכוי, אם קודם הם יכבדו אותנו. והם יכבדו אותנו כאשר נדבק בדרך שמתווה לנו התורה הקדושה בפרשת השבוע ובכלל. כולל כמובן עמידה איתנה על זכותנו הבלעדית לבעלות על הארץ שהקב"ה הואיל בטובו לתת לנו. ואחרי שיכבדו - מן הסתם גם יאהבו. כי אי-אפשר לאהוב את מי שלא מכבדים.
