שוב מהומה רבתי סביב הצורך לחקור לאחור פעולה צה"לית כושלת, ואת מערך ההחלטות שקדם לה. ובעוד שאון הקולות באוזנינו, והנה כבר הוקמה ועדת טירקל, מתוך כוונה להפיס את דעת "הפריץ" האמריקני (ואולי גם תוך ציפייה ש"או שימות הפריץ, או שימות הכלב..."). ורה"מנו כבר נשמע, בוקר וערב, מסביר, מצדיק ומשבח כמובן את ההחלטות שנעשו ואת הביצוע, ומגנה את צביעותם של המבקרים.
וכבר נשמעים גם הקולות המסנגרים והמהללים (את עצמנו ואת "כוחותינו" ואת "החלטותינו", כמובן), ובהם קולו של שר המשפטים נאמן המסביר את יעודה של ועדת טירקל בלהסביר לעולם העוין ש"לא נעשה שום כשל... כאן אנחנו רוצים להראות לעולם כולו... שצה"ל פועל בהתאם לחוק... כל ההשמצות אין להן כל יסוד... ישראל מתנהלת על-פי חוק... על-פי נורמות הדין בישראל... זו היתה פעולה נכונה נגד מחבלים שקמו עלינו להורגנו... זו הצלחה עצומה של צה"ל... אנחנו כולנו עומדים מאחורי צבא ההגנה לישראל, מאחורי הרמטכ"ל..." וגומר וכולי וכיוצא בזה, מילים מילים מילים.
וכל מי שעיניו בראשו כבר תוהה: אם הכל כל-כך ברור, והכל כל-כך נפלא, הרי אין שום צורך בחקירה, וגם לא ב"ועדת חקירה/בדיקה"; לכל היותר אפשר היה להקים את "
ועדת ההלל והשבח". ואומנם נראה שלמעשה, זה מה שנעשָה. ועוד לפני שהספקנו לתהות ולגלגל את רצף העניינים במוחנו, וכבר משיבים את כל ה"מחבלים" הקשים לארצם, בלי שהות כמעט, ותחת הלחץ כבר מתכנסים ומחליטים על "הקלות בסגר" (מה שמגחיך עוד יותר את הסגר ואת האיסורים שהחילו על הרצועה מלכתחילה) - רצף בלתי-מובן של תבוסה גאה וגאווה נסגנית.
כהערת-ביניים אני מבקשת להעלות לזיכרון איומים נוראים אחרים על קיומנו, שנדחקו לקרן זווית בתוך מהומת המשט - האיום האירני, שכמעט היה כלא היה, וגם האיום הנורא הגלום בהסרת העמימות מעל הכור הגרעיני של ישראל, והאיום הקשה מכולם - סיבוכנו ב"תהליך השלום". כל אלה נסוגו, לעומת האיום שבמשט/משטים אל חופי עזה, ובליקויי ההסברה...
איך אנחנו נקלעים לפינות האלה שוב ושוב? אין מנוס מן המסקנה שיש כאן בעיה של ההנהגה - ובעיקר של העומד בראשה, היינו ראש הממשלה. רה"מנו זה עסוק מעת לעת, במידה כזו או אחרת של חריצות, בתכנונו של חזון למועד של כעשרים וארבע שעות. ויש לפניו, בעניין זה, שתי דרכים: דרך אחת היא העלאתו של חזון-גואל-מוצדק-מאין-כמוהו כלשהו (שירַצה מישהו מעבר לים, ובאותה הזדמנות יוריד אותו מעליו, כמו, למשל, נאום בר-אילן), ולאחר מכן טשטושו והעלמתו (בתקווה שיישכח, או שמא, כאמור לעיל, הפריץ ימות או הכלב ימות). והדרך השנייה - קפיצת פליק-פלאק וגילגולון לאחור בכל כובד גופו, ונקיטת חזון-גואל אחר, גם הוא מוצדק מאין כמוהו, תוך ביטולו המוחלט של הראשון (ותוך הסתמכות על הזיכרון הכללי הקצר).
"באין חזון ייפרע עם", אומר הפסוק הידוע (שכבר הפך כמעט לקלישאה). כאשר כל עניינו של החזון-אינסטנט הוא להסיט את תשומת הלב, או לעמוד על כרעיו הרעועות למשך כעשרים וארבע שעות, כל משב רוח קל יכול להפיל אותו ולחשוף את ערוותו כהרף עין. ואז, מה שנותר הוא רק להצדיק ולהלל ולשבח את הערווה החשופה, ולהשמיץ את הרוח או את משיב הרוח, ולחכות שהסערה תעבור ואפשר יהיה לחזור שוב לאג'נדה הישנה והטובה והאפורה.
"ועדת טירקל", כשאר הוועדות - וכך כל מעשיו של ראש הממשלה, ממשלתו וח"כיו בשנת קיומם - לא נועדו אלא לאפשר לנ"ל את החזרה החלקה לסוּרם. לשקט המבורך שלפני ואחרי הסערה. לפחות לעשרים וארבע שעות.