בני האדם הם יצורים תבונתיים "פגומים", או בלתי מושלמים. הסתירה המובנית בתודעתם, בין הרגש לבין השכל, מגבילה את יכולתם המנטאלית. לפני כארבע-מאות שנה החלה בהדרגה באירופה מהפכה חברתית-תרבותית חסרת-תקדים - החילוניות. המהפכה הזאת, שעיקרה נטילת האחריות לחיים מהאל והעברתה לידי האדם, הזניקה את החברה האירופית. בהדרגה פרצה קדימה מכל הבחינות, והציבה את החברה האנושית בראש סדר יומו של המין האנושי. מרגע שהאל הוגבל, האדם "פרץ כמעט כל גדר ישנה", דהר קדימה וגרם לאירועים דרמטיים וללא מעט אסונות חברתיים.
אחת התוצאות של ההסתערות ה"דורסנית" של האדם המערבי החילוני, הייתה מעיכה תודעתית של תרבויות אחרות, והגברת הניצול והגזענות של תרבויות אחרות. ההשתחררות הזאת מכבלי אלפי שנות דת, אף שהתרחשה בהדרגה, דמתה להתמוטטות של סכר, כשהחילוניות והשחרור זרמו מתוכו, וגרפו ושטפו את הכל. אלא שאין די בשחרור ובחופש כדי לקיים עמים ומדינות. נדרשת מסגרת קונסטיטוציונית וחברתית, והשיטה הדמוקרטית התגלתה כרע במיעוטו! שיטת ממשל דמוקרטי, זאת בעצם "חליפה" או שמלה יפה, אבל כדי שתיראה במיטבה נדרש להלבישה על גוף חטוב כשל דוגמן או דוגמנית. כדי שהדמוקרטיה תתפקד כראוי, נדרשת חברה שבנויה ממאסה קריטית הומוגנית מבחינה תרבותית.
החילוניות אולי מצאה דרך לייצובם של עמים ומדינות, באזורים שהתנתקו מהדת ו/או הצליחו להפרידה משלטון המדינה, אלא שנדרש לזה אתנן גדול בצורת שגשוג כלכלי והתעשרות חברתית, אתנן כזה גובר אפילו על הפיתויים שמבטיחה הדת! מ"טבעו" של השגשוג כשהוא מתרחש בחברה פלונית, הוא לרוב יבוא בעזרתה, "על-חשבונה" של חברה אלמונית. הפלונית "משגשגת" לה בגדול, בעוד שהאלמונית משגשגת לה בקטן...
ארבע מאות שנה חלפו ואוטופיית החילוניות, השחרור והדמוקרטיה, שהייתה אמורה לכבוש ולהכריע את רובה של האנושות באמצעות הרעיון הכובש, לחופש, לשוויון והפיתוי לשגשוג, מוצאת את עצמה, גם לאחר שתי מלחמות עולם ומהפכות, שולטת בקושי בשליש מרוחה של האנושות. מסתבר שקסם החילוניות היה מפליא כאשר הוא היה אוטופיה צומחת בתוך מציאות דתית. כאשר החילוניות צומחת מתוך חילוניות, מתפוגג לו רובו של הקסם. הפגמים שקודם לא נצפו, או שלא זכו להתייחסות, מתעצמים כתהליך אנושי טבעי.
אחרי כמאתיים שנה בהן "גזל" האדם מהאל, סופית, את האחריות על חייו, והוכיח לעצמו באמצעות מיסוד הדמוקרטיה, שהוא מהלך היטב בכוחו האנושי הזה, מסתבר לו שהאחריות הזאת היא משא לא קל, ושהפרט משלם מחירים משמעותיים, שמתבטאים בתופעות חברתיות ומוסריות, שללא כפייה אידיאולוגית בלתי ניתנים לריסון! מסתבר שהאחריות הזאת היא משא כבד מדי לחלק נכבד מהפרטים, והחופש והשחרור לבדם אינם קוסמים לחברות שלמות, מה עוד שעיוותים מוסריים, ניכור ופערים חברתיים וכלכליים, רק מתרחבים "בזכות" השחרור הזה. נראה שלא כולנו בנויים להיות בני חורין!
החילוניות גברה על הדת הנוצרית ודחקה את היהדות הדתית, לאחר כשלוש-מאות שנות מאבק גלוי, אבל לא הכריעה אותן! דת האיסלאם לעומתן, הוכרעה כלכלית וצבאית בתהליך שהחל לפני כמה מאות שנים, ונדחקה משום שלקהל היעד שלה הספיקו פתרונות חברתיים נוקשים, ובעיות קיום ושרידות מתמשכות, ש"הזינו" זה את זה.
התרבות החילונית-דמוקרטית ולאחרונה גם קפיטליסטית, "מאוהבת בעצמה". מ"טבעה הצעיר" היא חסרת סובלנות למיושן בעיניה, ורוחה רומסת, שלא לומר בזה, לכל אלה שמתעקשים לדבוק בעקשנות רגשית ברעיונות העבר, הדת והאמונה. כשקשה להתמודד, פשוט יותר לזכור את "סיר הבשר".
קבוצת החרדים בחברה הישראלית החילונית היא כת לכל דבר ועניין. ככת מתבדלת, עם תפיסת-עולם מגובשת ונוקשה, אין לה שום יחס לתרבות אחרת מעבר ליכולתה לנצלה לצרכיה הקיומיים. החברה החילונית משלה את עצמה כשהיא מציעה לה, לחרדיות הדתית, השתלבות בחברה ובדמוקרטיה, אין בזה שום תוחלת! יחסו הסלחני של חלק ניכר מהגוש החילוני לבעלי החרדה, נובע מסוג של ייסורי-מצפון וחשש מהינתקות מהעבר. יש לקבל כתות כעובדה, ולהבין שלא ניתן לשנותן או לשלבן בדרכי פיתוי ושכנוע, שכן ההתבדלות היא מוטיב יסודי בעולמן התרבותי והחברתי.
"חזון" הכת החרדית הוא מציאות ידועה, כי הוא מבוסס על רעיון מוכח ומוכר, שעמד לאורך זמן במבחן החיים, ייצר מיתוסים ונכרת בקולמוס ההיסטוריה. חזון הדמוקרטיה החילונית צעיר, מאתגר, טרם התבסס, טרם הוכח כיציב לאורך דורות. רעיון זה עדיין מחפש תשובות ראויות למגבלות הצד הרגשי של המוח האנושי לביטחון הכלכלי ולתשוקת ההשתייכות החברתית הגזענית, המושרשת עמוק בתודעה האישית והקבוצתית.
לחברה הטרוגנית, חילונית ודמוקרטית, אין ברירה אחרת מלהשלים עם קיומן של כתות מתבדלות בתוכה. חובה עליה לאמוד את עוצמתן החברתית והפוליטית, ולהתייחס אליהן כפי שהתורה מתייחסת לגר! עליה לקבל את רצון ההתבדלות ולגבות מהכת את מלוא המחיר בעבור האירוח. הכת תורשה להתבדל בתנאי שיובטח לחלוטין שההשתייכות נעשית מתוך רצון חופשי, ושמנהגי הכת אינם סותרים את חוקי החברה המארחת.
הקושי של מדינת ישראל טמון בעצם הגדרתה כמדינה יהודית, בטרם הוסכמה הגדרה ליהדות עצמה, בעידן הנוכחי. וההגדרה האפשרית, הקוטביות הקיימת ביהדות העכשווית בין יהדות-חילונית-חופשית לדתית-חרדית-קיצונית, אינה ניתנת לגישור בהידברות ובהסכמה. מהיותה של החילוניות מחוברת לרעיון הדמוקרטיה, הכפייה אינה אופציה אפשרית מבחינתה, גם אם היא אולי אופציה יחידה.
במצב שבו האוטופיה החילונית-דמוקרטית כובלת את עצמה מרצון, מכורח התמכרותה לרעיון השכלתני, במאבק שלה נגד המציאות הישנה והרגשית, היא מוותרת על החלופה הרגשית הפשוטה והאנושית לנצח ניצחון מוחץ ומתוך שכלתנות אוטופית, שלא לומר מסכלות, היא נכונה, ומראש, לניצחון חלקי בלבד.
החרדים אינם מסכנים את המשטר הדמוקרטי-חילוני. כל רצונם הוא ניצולו המירבי לתועלתם ולקיומם, והמשכת ההתבדלות המהותית מבחינתם. בכך הם אינם שונים מקבוצות אינטרסנטיות אחרות המתקיימות בחברה, למעט בהתבדלות ובבריחה ממילוי חובות כלפי החברה.
למרות שההתבדלות הדתית-חרדית היא קריאת תיגר והתרסה על נשמת-אפה של מהפכת הציונות החילונית, לציונות של ימינו חסרות תעצומות נפש שהיו לה בעבר. ייתכן שאין לרוב החילוני-יהודי-דמוקרטי ברירה אחרת מלהמשיך במצב המעוות מבחינתו. באנלוגיה גזענית מהטבע, הגוף נאלץ להמשיך לחיות עם הטפיל המתקיים עליו.
בתווך הפוליטי המקומי, התנהגות הפוליטיקאים המינורית משקפת את חוסר האונים הזה. הפניה לסעד של הבג"צ מעידה על היעדר מוצא פוליטי עקב היריבות המתקיימת בתוך הרוב החילוני.
כשהמערכת הפוליטית-חילונית תתעשת - אם יש ביכולתה - היא תבין שסדר היום הנכון הוא הכרעות נדרשות לחיזוק החוסן הפנימי. ואז לא מן הנמנע שתידרש חקיקה מסוג חוק לכתות המתבדלות, שיקבע את מעמדן וזכויותיהן כתושבים "גרים" לפחות בפועל, והתניית זכות הבחירה ומתן כוח פוליטי בנכונות לקיים חובות אזרחיות לאומיות מינימליות.
בהיעדר עוצמה פוליטית, תצומצם התמיכה הכלכלית הציבורית, תוכר להם ההתבדלות לפחות דה פקטו, ואת מקורות הקיום הם ייאלצו לגייס כבעבר מתרומות ומנדבות. בהיעדר ביטחון כלכלי, יקטן הביטחון העצמי של הרבנים וראשי הציבור. זהו אינטרס קיומי של האידיאולוגיה החילונית ציונית!
יש באירועי עמנואל, ובעיקר בכך שלא טופלו, משום הודאה בקיומו של משבר חברתי-אידיאולוגי בחוסן המסה החילונית והציונית במדינת ישראל.
משך "חיי המדף" של אירוע חברתי-היסטורי משמעותי בתולדות החברה האנושית, הוא כארבע מאות-חמש מאות שנה. האם אנו מצויים היום בעיצומו של אירוע החילון התרבותי, או כבר ערב סיומו במתכונתו הנוכחית? ואולי בתחילתה של קפיצת מדרגה או מפנה היסטורי נוסף בתולדות החברה?
ליהדות או ליהודים הייתה מעורבות "מושפעת" ברוב אירועי התפנית שסומנו בתיאור ובתיעוד תולדות החברה האנושית בשלושת אלפי שנות תיעוד של היסטוריה באגן הים התיכון ואירופה. האם ניתן לראות במתרחש בחברה היהודית סוג של מדד או ברומטר המאותת על היווצרותם של תנאים מספיקים למפנה תרבותי היסטורי? מהיותם של היהודים בגלגוליהם השונים, מתעדים נחשבים, ייתכן שזה ניתן?
האם החברה המוסלמית, שהיא המתנגד העיקרי הקיים כיום להתפשטותו של החילון, כבר חשה מספיק מאוימת ובסכנת קיומית, כדי לרצות לשבור את האיזון המדיני-פוליטי והכלכלי הקיים? לא מן הנמנע! חוסר ההצלחה בהכנעתו בכוח של טרור אל-קאעידה, הביא כבר להתחזקות הקיצוניות באירן ומביא לשינוי המסתמן בטורקיה. ומתווספת לזה מצוקת המדינה והחברה היהודית בישראל. האם אלה הם איתותים מספיקים?