כיצד הגענו למצב כל-כך מסובך, כאשר קהילה חרדית המונה מאות אלפי מאמינים, קוראת תִיגר על החלטת בית המשפט העליון, ואלה מהם, המואשמים בביזיון בית המשפט, מוּבָלים לכֶּלֶא.
לפני כמעט שנה, פסק בית הדין שאכן קיימת אפליָה בבית ספר בעמנואל, והורה בפסק דינו על תיקון התנהלות בית הספר בנושא. מסלול עימות בלתי נמנע בין החרדים, שהתנגדותם להתערבות בית משפט חילוני באורחות-חייהם הינה מן המפורסמות, לבין שלטון החוק, החל בו ביום שהנתבעים לא מילאו אחר פסק הדין, זאת אומרת לפני כמעט שנה. במקום "לנהל את המצב", אנו נגררים ו"המצב" הוא אשר מנהל אותנו.
התפתחות המשבר הביאה לכך שהחרדים הועמדו אל מול מצב בלתי אפשרי - מבחינתם - כאשר זה הכריח אותם להחליט מה גובר: דין מלכות או דין תורה. כמעט שנה חלפה, ואף אחד לא הקדיש מחשבה, לא כל שכן על דרך מושכלת, למצוא מוצא של כבוד וחוכמה מבעוד מועד.
עכשיו כולם מתלוננים:
על כך שבית המשפט רודף אותם.
- החרדים האשכנזים: מה עניינו של בית המשפט לחרוץ פסק דין שעיקרו - עד היכן יגיע שרוול חולצת התלמידה, האם יכסה טֶפַח מעל או מתחת למרפק? מה אורך החצאית של בת ישראל החסודה, למטה מהברכיים או עד קצה הקרסול? האם יש לכָּפְתֶר את הכפתור העליון (המחניק?) עד קצה הצוואר, או שמא יש להסתפק בכפתור אחד פתוח?
- החרדים הספרדים: למה החרדים האשכנזים שונאים ומפלים אותנו?
- החילונים: יש למלא צו בית משפט, ללא עוררין! נמאס מהחרדים, מוצצי לשד המדינה.
ואני שואל:
היכן היו כולם במשך עשרה חודשים? מדוע לא חזו את הנולד? למה אנו, אזרחי ישראל, נידונים לקטסטרופות חדשות לבקרים, שְבְּמו ידינו אנו יוצרים אותן (ולכן אין אפשרות להאשים את הטורקים, הערבים, ובכלל את "העולם" העוין).
האשם הבלעדי לחוֹלָיֶים רבים של חברתנו, אם למנות מספר נושאים מייצג, כדוגמה: עיוות דין, עיוות הדמוקרטיה, עיוות חברתי, עיוות כלכלי, עיוות חינוכי, עיוות דתי - כל העיוותים האלה, ורבים נוספים, נובעים מרעה חולה יסודית אחת: ההחלטות נובעות מהיבט פוליטי, ללא קשר לאורחות התנהלות צודקים, שווים ונאורים, אלא על-פי כוח המיקוח הציני של כל בעלי העניין הפוליטיים. לכל אחד קבוצת לחץ משלו. כל אחד חופשי לשכור שירותי לוביסט, שיבלבל את המוח לחברי הכנסת העסוקים, כדי לקדם אינטרסים שטובת הציבור הרחב אינה נר לרגליהם. שיטת הממשל של דמוקרטיה ייצוגית השוררת בישראל, מאפשרת קיומה הנלוז של צורת התנהלות זו. אין לבוא בטענות כלפי אלה המנסים לנָכֶס לעצמם הטבות מרחיקות לכת. האשמה היא בראש ובראשונה במנהיגות הפוליטית, המאפשרת "תשלום" למען הישרדותה בשלטון. מה הפלא שהגולם קם על יוצרו, ומוֹלֶך העושק הפרטני/אגואיסטי של כל קבוצה לעצמה, דורש את קורבנו בכל יום, ואין הקומץ משביע את הארי. כדוגמה: האם מקבל שוחד הוא האשם העיקרי, או משלם השוחד, וגרוע מכך, זה המאפשר בכלל אפשרות למתן שוחד, הוא-הוא המשחית העיקרי? להלן דוגמאות מספר, אשר כל אחת בנפרד עלולה "להרוויח ביושר" הררי ביקורת, צודקת או לא, תלוי בבעל העניין:
- העובדים: זכורים ימי ההשבתות והנזק שנגרם, בגלל לחץ ההסתדרות, כאשר ליבָּת המאבק הייתה לעבוד פחות ולהרוויח יותר.
- התעשיינים: תביעות חדשות לבקרים בנושאי כלכלה, מיסים, מענקים, ארנונות, פטורים ממס, מפעלים מאושרים.
- החקלאים: להם לובי חזק ולכן נהנים ממחירי מים מסובסדים.
- הקיבוצים: נהנו במשך עשרות שנים מחוק סקטוריאלי, המקנה להם זכות לשלם מס הכנסה ודמי ביטוח לאומי מופחתים.
- היהלומנים: הם הרי עוסקים בשטח כלכלי מיוחד. לכן שיטת גביית מס הכנסה חייבת גם היא להיות "מיוחדת".
- המלונאים: חלוצי התיירות ומפריחי הפריפריה. מענקים לפי "חדר".
- המפלגות: כאן יש התרסה נגד חוקי הטבע. לא לגדול יש יתרון, אלא דווקא לקטן, המהווה את לשון המאזניים. הוא קובע אורחות-חיים לרוב הציבור. על פיו יישק דבר. ייצוג פוליטי של מפלגות סקטוריאליות, מביא בעקבותיו "תשלום" אותו משלמת כלל החברה, כגון: במספר שרים וסגניהם (כמעט מחצית מחברי הכנסת), ראשי ערים ומועצות, המעסיקות מאות בני-משפחה (אופייני למגזר הערבי - ולא רק - עם אחוזי גביית מס עירוני נמוכים), ייצוג לפי מפתח פוליטי במוסדות ציבור: קק"ל, קרן היסוד, מפעל הפיס, מינהל מקרקעי ישראל, ועוד ועוד מוסדות רבים מני ספור.
כל התופעות השליליות הנ"ל, אינן מחויבות המציאות. כאשר בעקבות התקוממות ציבורית נגד החלטת ממשלה להיכנע לחרדים בנושא הקברים במתחם בית החולים ברזילי באשקלון, שונתה ההחלטה וחדר המיון יוקם על-פי כללים נורמליים.
לאור הנ"ל, אבי-אבות המכשלה החברתית/ציבורית, הם אלה המאפשרים לתופעות הנ"ל להתקיים. והם כמובן הפוליטיקאים. מה לנו כי נלין רק על הציבור החרדי, שכל-כך אופנתי לתקוף ולהאשים אותו.