דיון מאוחר בזכאות לצל"ש - למנוע או לא למנוע?

לצד העמידה הבצורה של הצבא כנגד הגשת המלצות מאוחרות, יש כמה מקרים בהם הצבא עצמו לא עמד בלחץ בני-המשפחה או החברים, אשר היו נחרצים מספיק ובעלי "נשימה ארוכה". במקרים אלה, המערכת הצבאית "התכופפה" והמקרה שלהם נידון. מדובר אומנם בעיקר במקרים בהם המומלץ נהרג בעת פעילותו, דבר שמחליש את עמדת הצבא מול המשפחות, אבל ישנם מקרים גם של מומלצים מאוחרים, אשר לשמחתנו הינם בין החיים. המצב בו הצבא נכנע ללחץ שכזה, ולו רק במקרה אחד, מחייב אפילו רק מטעם זה לפתוח את עבודת הוועדה להמלצות נוספות, כי אלמלא כן, נותר הרושם שאם אתה משתייך למשפחה שיודעת ללחוץ והצליחה למצוא את "המפתח לשער" - המלצותיך יידונו בוועדה; ואם אתה כאחד האדם או שהמערכת הצליחה להתיש אותך - המקרה שלך לא יבוא לדיון בפני הוועדה. באסון הפיגוע בבית ליד זכו מספר רב של חיילים בצל"ש אלוף. הצבא לא התכוון לתת צל"ש במקרה זה, ובדיעבד התכוון להסתפק במכתבי הוקרה לבני-המשפחות של חיילים שנחלצו לעזרת חבריהם שנפצעו בפיצוץ הראשון, והם עצמם נהרגו בפיצוץ השני. אחרי משא-ומתן ארוך, ויתר הצבא והעניק צל"ש אלוף לכל אותם חיילים שנהרגו בפיצוץ השני, בעת שנחלצו להציל את חבריהם מהפיצוץ הראשון. על השתלשלות הדברים ניתן לקרוא בראיון עם אביה של מאיה קופשטיין ז"ל, שנהרגה בפיצוץ וזכתה בצל"ש אלוף לאחר מותה.⁴ גם משפחתו של סמל מרדכי שפירא ז"ל הצליחה, לאחר מאבק ארוך, שהמקרה של בנה ידון בפני ועדה, ובסוף התהליך הוענק לו צל"ש אלוף באפריל 2006 לאירוע שהתרחש שלושים שנה קודם לכן, במלחמת יום הכיפורים.⁵ מקרה קיצוני אף יותר התקיים במקרה של יוסי קולר, חיים רוטקופף ז"ל, צבי יזרעאלי ז"ל ויצחק זכרוביץ'. לארבעה אלה הענק צל"ש אלוף הפיקוד במאי 2006 על מעשים שביצעו חמישים שנה לפני האירוע, במבצע קדש ובמבצע שומרון (פעולת קלקיליה) בשנת 1956. גם מקרה זה תוקן לאחר לחץ שהופעל על-ידי יוסי קולר, במסגרת רצונו לתקן עוול לחברו שנפל. מקרה זה מעט חריג ושונה, היות שהיה בידי החיילים ומשפחותיהם אישור כתוב על צל"ש מלפני חמישים שנה שלא הוענק, והיה צורך לתרגם אותו לצל"ש מוכר היום ולהעניקו. אגב, עשרה חיילים נוספים שקיבלו כפי הנראה צל"ש באותה התקופה, לא זכו לצל"ש "מחודש" היות שהמסמכים שהיו בידיהם היו פחות חד-משמעיים מהמסמכים של השלושה. משמעות הדוגמאות שהבאתי כאן היא, שהיו מקרים בהם הצבא לא עמד על עיקרון אי-בירור המלצה ישנה של צל"ש. לדעתי, יש לטפל ברוח זו בהמלצות נוספות, ולא כחריג לאחר מאבק, אלא מתוך רצון להגיע לחקר האמת והענקת ההערכה המגיעה לחיילים שהוועדה תמצא כעומדים בקריטריונים המתאימים. בצבאות זרים, התופעה בה הפיקוד הבכיר של הצבא דן באירועים אשר מוגשים לו גם אחרי שנים רבות, מוכרת וידועה. בשנה האחרונה זכה חייל אמריקני בצל"ש על פעילותו במלחמת העולם השנייה. גם כאן היו חברים ומפקדים נאמנים אשר לחצו, העידו, הביאו עובדות ולאחר דיון ניתנה ההחלטה והצל"ש הוענק.

השאלה המרכזית העומדת לדיון היא האם יש מקום לדון בהמלצות לצל"שים ממרחק זמן, או לחתום את פרק הצל"שים בסמוך למלחמה או לאירוע הגבורה שקרה? מדיניות הצבא היום היא לחתום את הטיפול בהמלצות לצל"שים בסמוך לאירועים או בסמוך לתאריכים הקובעים, שנקבעו לעבודת ועדת הצל"שים שמונתה לעניין. לעתים עבודת הוועדה נמשכת שנה ולעתים אף יותר, אבל מעבר לכך פעילות הוועדה הצבאית מסתיימת ויחד איתה נכונות הצבא לטפל במקרים דומים בעתיד. עד היום הצבא מייצג קו נוקשה ובלתי מתפשר, בחזקת "עבר זמנו בטל קורבנו". הצבא לא מוכן לדון במקרים מהעבר - לא בשאלות על צל"שים שהוענקו ולא בטיפול בהמלצות לצל"שים חדשים שלא הגיעו לידי הוועדה המקורית. באופן אישי, אני נוטה שלא לקבל את עמדת הצבא בכל הקשור לטיפול בהמלצות שלא נידונו. לדעתי, יש מקום לדון בכל המלצה שלא הוגשה מטעמים שיש להגדירם במדויק. אני כן מקבל את עמדת הצבא לגבי חוסר נכונותו לחזור בו מהחלטה בגין צל"ש או עיטור שהוענקו, אלא אם כן יובאו בפני הצבא עובדות שלא ניתנות לסתירה על זיוף במידע שהועמד בפני הוועדה. זכור מאבקם של מספר חוקרים וקציני מילואים לפני כשנתיים, שהגיע עד לבג"צ, שהורה לצבא לפתוח את תיקי הוועדה שדנו בצל"שים שניתנו לאחר מלחמת יום הכיפורים³. האם למצב כזה הצבא צריך להגיע - שבית המשפט מחייב אותו להציג מידע על עבודת ועדה שהשלכותיה הציבוריות רחבות במישור הלאומי והערכי. כזכור, המסמכים שנמסרו לעיונם של החוקרים בעקבות הבג"צ כללו שברי תיקים ותיקים חסרים, מהם לא היה ניתן ללמוד דבר. גם הקלטות הדיונים נעלמו וכל הפרשה הזו השאירה תחושה קשה אפילו בקרב חברי הוועדה. האלוף (במיל.) ג'קי אבן התבטא בעניין ואמר כי הוא "פשוט מתבייש שכך משמרים אצלנו מסמכים" בהתייחס לאובדן החומר של דיוני ועדת הצל"שים, בה היה חבר. בנוגע להמלצות חדשות שלא הגיעו לוועדת הצל"שים הרלוונטית במועד שנקבע, הצבא ככלל דוחה כל בקשה לדיון כזה. יש להניח שעמדת הצבא מבוססת על החשש שייאלץ לדון במשך שנים רבות במקרים רבים שיובאו בפניו, ולכאורה אין לדבר סוף. לצד טענה זו, אי-אפשר להתעלם מהעוול שנגרם לרבים מכך שהמקרה שלהם או של קרוביהם לא נידון כלל בפני הוועדה הרלוונטית מהסיבות שמניתי לעיל, ומורשת הקרב והגבורה של הצבא נפגעת. מעבר לפגיעה זו, קיימת גם פגיעה אישית באנשים שהיו ראויים לצל"ש אם המקרה שלהם היה נידון. במקרה בו נפלו המומלצים בעת ביצוע מעשה הגבורה, הפגיעה היא גם בבני-משפחותיהם. לדעתי, החשש של הצבא מדיון בהמלצות שלא נידונו בעבר - מופרך. ככל שעובר הזמן, היקף הבעיה קטן וגם היום, אם הצבא יפתח את שעריו, היקף המומלצים, להערכתי, לא יהיה רב. אבל לצורך הדיון בואו נניח שיוגשו מאות המלצות חדשות לחיילים ממלחמת יום הכיפורים ועוד כמספר הזה על שאר המלחמות; ולצורך הדיון נניח שיוגשו בסך-הכל אלף המלצות חדשות - אז מה? תשב ועדה שתמונה לעניין כמה חודשים, תשמע עדויות, תבחן את המקרים, ותחליט. מן הסתם, רבות מן ההמלצות יידחו כפי שהדבר קורה בעת דיון בוועדה היושבת במועד הרשמי של ההמלצות, ואילו חלק אחר יאומץ. ומה יגרע מהצבא וממדינת ישראל אם יתווספו עוד כמה מאות בעלי צל"שים למורשת הקרב והגבורה של צה"ל ומדינת ישראל? יש לזכור שעבודת ועדה כזו חייבת להישען על עדים ועדויות. היות שהצבא מנע (בהצלחה רבה...) במשך עשרות שנים דיונים חדשים על המלצות לגבי צל"שים ישנים, היקף העדים שנותרו אינו רב, כך שהמלצה ללא עדים חיים לא תישמע, ומכאן שהיקף ההמלצות לא יהיה גדול. לאור זאת, המלצות על מלחמות או מבצעים מתקופות קודמות תהיינה במיעוט, אם בכלל.

ובאותו עניין - קיימת בעיה עקרונית המתייחסת לחוק העיטורים שחוקק בשנת 1970 (לפני מלחמת יום הכיפורים). על-פי החוק, התכנסה ועדה שתפקידה היה לבחון את כל הצל"שים שניתנו בצה"ל מקום המדינה ועד מועד קבלת החוק, ולהמיר אותם לעיטורים או להשאיר אותם כצל"שים. הוועדה דנה במקרים אלו, אבל בשל הגדרה מצמצמת בחוק⁶, הדיון היה רק בצל"שים שהרמטכ"ל העניק ולא בצל"שים שניתנו על-ידי מפקדי חטיבות ואלופי פיקודים. מספר הצל"שים שניתנו מקום המדינה ועד למועד החוק על-ידי אלופים ומח"טים גדול ביותר, ומרביתם בגלל היעדר דיון בוועדה והמרתם לעיטורים שנשכחו מהיסטוריית הגבורה של צה"ל. נושא זה העלה בזמנו אביתר בן-צדף, שהיה עורך מערכות, במספר הזדמנויות, במאמרו "איפה כולם"⁷. כמובן שהצבא יכול לרחוץ בנקיון כפיו ולהעביר את הבעיה לכנסת, אבל מאידך-גיסא אם נעשה עוול בתחום הערכי הצבאי, הצבא יוכל לפנות מיוזמתו בבקשה לתיקון סעיף 20 בחוק, בצורה שתאפשר בחינה של כל הצל"שים של אלוף ומח"ט שניתנו עד לקבלת החוק לתוקף, ולבדוק מי מהם ראוי המרה לעיטור או לא.

1. ראה פקודת מטכ"ל 33.0807 "עיטורים, ציונים לשבח, אותות הערכה ואותות הוקרה" - [קישור]. 2. רשימת צל"שים יחידתיים שניתנו בצה"ל מקום המדינה ועד היום - [קישור]. 3. "לאן נעלמו תיקי הצל"שים", יוסי מלמן, הארץ 2.1.2008 - [קישור]. 4. כתבה מהשבועון במחנה מיולי 2003 באתר הגבורה - [קישור]. 5. פירוט על הצל"ש של מרדכי שפירא ז"ל ראה באתר הגבורה - [קישור]. 6. ראה תחולת סעיף 20 (א' 1) בחוק העיטורים בצה"ל 1970 - [קישור]. 7. [קישור]. 8. השוני במספרים נובע משני מסמכים שונים המסכמים את פעולתן של שתי ועדות בשנת 1949 בתום מלחמת העצמאות. 9. עפר דרורי, "שנים עשר גיבורי ישראל לא היו לבדם", פורסם באתר הגבורה, ינואר 2009 - [קישור].

בהקשר זה אי-אפשר שלא להזכיר את המאות הרבות של הצל"שים שהומלצו על-ידי מפקדים במלחמת השחרור ואושרו על-ידי ועדת הצל"שים שהוקמה לעניין. בין 1,200 ל-1,700 צל"שים אושרו להענקה על-ידי הוועדה⁸ מתוך כ-3,000 המלצות שהוגשו על-ידי מפקדים בתום המלחמה. כל מאות הצל"שים האלה נדחו שרירותית על-ידי דוד בן-גוריון, ובמקומם אושרו 12 גיבורי-ישראל. סוגייה לא פחות מטרידה הם צל"שים שניתנו על-ידי מפקדים במהלך מלחמת השחרור, ומעמדם לא לגמרי ברור. על כל אלה ראה "שנים-עשר גיבורי ישראל לא היו לבדם".⁹

כפי שציינתי לעיל, יש מצבים רבים בהם לא הוגשה המלצה לצל"ש בגין מעשה גבורה. הסיבות רבות וביניהן: א. היחידה שאליה השתייך החייל החליטה שהיא לא מעבירה המלצות כלל - פורסמו בעבר מקרים בהם יחידות החליטו בהחלטת מפקד (בדרך-כלל יחידות מילואים) לא להעביר המלצות לצל"ש מתוך תפישת עולם שכל החיילים שהיו בקרב מסוים זכאים לצל"ש וכדי לא להפלות ביניהם, ההחלטה היא לא להגיש איש מהלוחמים להמלצה אישית. מצב זה הוא בהחלט בסמכותו של מפקד היחידה, אבל יש בו פגיעה בחיילים הבודדים שאלמלא החלטה גורפת כזו היה המקרה שלהם נידון בוועדה. במקרים כאלה פתוחה בידי מפקד היחידה האפשרות להגשת המלצה לצל"ש יחידתי, שעד מלחמת לבנון השנייה לא הייתה מפורסמת דיה. על היקף הצל"שים היחידתיים שניתנו עד מלחמת לבנון השנייה ראה אתר הגבורה.² ב. היחידה שאליה השתייך החייל החליטה שהמלצות לצל"ש יועברו רק לחיילים שחירפו נפשם ונהרגו במהלך הלחימה - מדובר בהחלטת מפקדים הדומה במקצת לסעיף הקודם, אבל בהתייחס לנופלים בלבד. גם מצב זה הוא בסמכות המפקדים, אבל מקרה זה נובע לדעתי מהבנה לא נכונה של מטרות הצל"ש והנדרש ממפקדים לאחר קרב/מלחמה. ג. לא נשארו מפקדים בחיים אשר בתוקף תפקידם היו אמורים להמליץ בפני הוועדה - זהו מצב אמיתי שרבים כדוגמתו קרו במלחמת יום הכיפורים. יחידות קטנות נמחקו ממצבת הכוחות של הצבא, לעתים פלוגות ולעתים אף גדודים. קיימים גדודים שלא נמחקו ממצבת הכוחות הקרביים, אבל מצבת כוח האדם שלהם ביום השלישי למלחמה הייתה שונה לחלוטין ממצבת כוח האדם ביום הראשון למלחמה. מקרים כאלה קרו לא אחת במלחמת יום הכיפורים, והיו גם מקרים בהם סגל הפיקוד הבכיר של הגדוד המקורי נהרג ואף שהיחידה נשארה להילחם, הרכבה היה שונה, ולא היו המשכיות והכרה של המפקדים בסיום המלחמה לאירועים שקרו באותה יחידה בתחילתה. ד. לא היה מידע בידי המפקדים על אירוע גבורה שקרה ביחידתם בשל פיזור הכוחות בין היחידות השונות, ולעתים בין הגזרות השונות. לעתים, המידע מגיע באיחור אבל סמוך למלחמה וניתן לצרפו להמלצות, לעתים המידע מגיע מאוחר יותר (לעתים אחרי שנים), כאשר הוועדה הרלוונטית כבר פורקה לאחר שסיימה את עבודתה. במקרים רבים בעת מלחמה ואי-הסדר הנלווה אליה יחידות מתפרקות, יחידות אחרות נכנסות במקומן, חלקי פלוגות או מחלקות עוברים בסערת הקרב ליחידות אחרות, ואירועים שהיו ידועים בשבוע הראשון ללחימה אינם ידועים לאותם מפקדים שלא שהו בזמן זה בצמידות לכוח. לעתים, גם כאשר נשארו המפקדים המקוריים, המידע לא קיים היות שאירוע הגבורה נעשה תחת יחידה אחרת, שלא רואה בחיילים שהצטרפו אליה חיילים אורגניים שלה, ובוודאי שבסופה של מלחמה הם לא רואים בחיילים אלה מועמדים להמלצה לצל"ש. ייתכן אף שבסוף המלחמה חזרה היחידה המסופחת ליחידת האם שלה וחייליה, על מעשי הגבורה שלהם, "נופלים בין הכיסאות".

להבנתי, הענקת צל"ש מייצגת שני היבטים - אישי וציבורי. ההיבט הראשון והמרכזי הוא הבעת הערכה לחייל בחייו או במותו על מעשה יוצא-דופן שביצע. ההיבט השני לדעתי הוא היבט חינוכי-חברתי, בו החברה, ובעיקר הצבא, מעלים על נס, באמצעות אירוע שקרה, את המודל להתנהגות ערכית הראויה לחיקוי, ובכך מייצרים גם מורשת קרב וגבורה, וגם מודל התנהגותי לחיילים נוספים. בגישה זו יש, לדעתי, לא להערים קשיים על קבלת המלצות שלא ניתנו בזמנן. במקרים אלה, הצבא יכול לחייב את המגיש לצרף נימוקים מדוע לא הוגשה ההמלצה במועד ורק אם הוועדה תאשר את הנימוקים, יובא המקרה לדיון. הוועדה יכולה לחייב, כמו בדיוני ועדות רגילות, להביא עדים ועובדות אחרות אשר יבססו את ההמלצה. הדיון צריך להיות ענייני ולא מוטה משום כיוון. המלצה שניתנה באיחור, לא צריכה לקבל עדיפות על פני המלצה שהוגשה במועד. אותם כללים שחלים על הוועדה המקורית צריכים להיות תקפים לגבי הוועדה הנוכחית. עוד הייתי מציע ועדה קבועה שתתכנס בהתאם לצורך אחת לתקופה, ותדון בכל המקרים שהצטברו למועד הקיים. עדיף לדון ולהגיב בסמוך להמלצה, וכך למנוע תחושות לא נוחות של בני משפחה או חברים. ברמה העקרונית, דעתי היא שרק טוב יצמח לצבא אם היקף המעוטרים ובעלי הצל"שים יורחב כתוצאה ממהלך מתקן שכזה. גם כך צה"ל הוא צבא המקמץ במתן ציונים לשבח, אין סיבה לקמץ גם בדיון על מקרים שלא הובאו לידיעתו כלל. הצל"שים והעיטורים בצה"ל הם אבן-יסוד ערכית בהוויה הישראלית. ראוי שכל מי שזכאי להם, אכן יקבל אותם ולא ימנעו מהזכאים את הכבוד הזה בגלל שיקולים טכניים, שבראייה ארוכת-טווח הם שוליים לחלוטין.

בעניין שיקול דעתה של הוועדה וזכאות מקבלי צל"ש או עיטור, הדיון מורכב ונקודת ההנחה היא שוועדה בכירה הממונה על-ידי הרמטכ"ל עושה עבודתה בנאמנות. עם זאת, היו מקרים בעבר שעוררו מחלוקת בדבר חקר העובדות ושיקול הדעת של הוועדה בכל הנוגע להחלטה על הענקת צל"ש או עיטור. כמו כל אזרח, אני שמח שמקרים כאלה היו מועטים אבל בהחלט הייתי מצפה שמקרים כאלה, בהם הייתה לכאורה חריגה מנורמות ערכיות, ייבדקו ויטופלו מיידית על-ידי מפקדי הצבא היות שהם מערערים את אמינות הוועדה ועל-ידי כך את אמינות הצל"שים כולם. בעבר פורסמו שברי דברים, בהם נעשו "עסקות" בדבר תמיכה בצל"ש לפלוני וקבלת תמיכה לצל"ש אחר לפלמוני. גם שמועות כאלה צריכות להיבדק בזמן-אמת ולתת פרסום לממצאים מאותן סיבות. לגבי אמיתות העובדות המוצגות בפני הוועדה, בנושא זה יש מה לשפר ולתת בידי הוועדה כלים לבדיקת העובדות. על יותר ממקרה אחד סופר כי המידע שהוצג בפני הוועדה "עוגל" מעט, לדוגמה - חיבור מספר מעשים של מספר חיילים באירוע אחד לחייל אחד, כדי להאדיר את חלקו של החייל הבודד במעשה. היו מספר מקרים מהעבר של מקבלי צל"שים שעלו בהם ספקות לאחר שנים בדבר שלמות העובדות הקשורות באירוע, והאם הייתה מגמתיות בטשטוש העובדות לכאורה. כמו בכל בדיקה, גם כאן יש חובה להגיע לחקר האמת, ולשם כך יש להעמיד בידי הוועדה את הכלים המתאימים.