בספר המון קטעים חזקים ולא קלים לעיכול, שמבצבצים מתוך הכתיבה הלכאורה קלה של קניוק. אחד הקטעים החזקים והקשים מופיע בעמוד 118. זה היה בבית יובה (יכול להיות שהכוונה לבית נובה - היום מבוא חורון - הספר לא חף מטעויות קולמוס קלות, י.ר). הסצנה שמתוארת בעמוד זה אירעה זמן קצר אחרי שקניוק ורעיו לנשק מצאו אחד מחבריהם תלוי על עץ כשאיבר מינו תקוע בתוך פיו (התיאור של קניוק הרבה יותר קשה).
חבר לנשק של קניוק, שקניוק אפילו אהבו מאוד וכינה אותו נ', תפס ילד ערבי בן 8, הצמיד סכין לצווארו ואמר לשוחְטו. קניוק תפס נשק, כיוון לחברו האהוב והורה לו לעזוב את הילד. ואני מצטט: "זיעה קרה זלגה על מצחי. הייתי צמא. החבר'ה עמדו ליד הקיר ושתקו. השתנתי במכנסיים והטומפסון רעד. נ' פרץ בצחוק. 'שמע מלקק תחת של ערבים, אם אתה יורה בילד אז אני לא שוחט אותו ואם אתה לא יורה בו אני גם שוחט את האימא המתה שלו, שאולי בכלל לא מתה'. הוא בעט בה, היא הזדעזעה והוא אמר, 'השרמוטה לא מתה. אם אתה לא יורה בילד אני מתחיל עם הסכין'. כולם עמדו וחיכו. עמדתי שם עם כל שבע עשרה וחצי שנותיי וכיוונתי את הטומפסון אל נ'. כיוונתי היטב. הרגשתי את המתח, הידיים כבר לא רעדו לי. ידעתי שאני צודק. הצדק הנבזה הזה חיזק בי שרירים שלא הכרתי בי, ושמעתי את הדם זורם בורידים. וחשבתי על אבי וחברי מהשומר הצעיר. כיונתי לעבר נ', נשמעה ירייה. ענן אבק היתמר. ונ' עמד בריא ושלם ואילו הילד נפל, בהתחלה כמו פרפר ואחר כך נשר כמו אבן. הכדור היה מכוון אל נ', אני יודע שכיוונתי אליו, אבל מי שנהרג הוא הילד...".
המחשבה הראשונה שלי אחרי שקראתי את הקטע הקשה הזה, שעד כמה המלחמה זה דבר איום ונורא (אבל אולי בלתי נמנע), ושאני מאמין לכל מילה של קניוק. אחר-כך חשבתי על כך שאיזה יופי שיש את הכתיבה כמרפאה ומזככת את הנפש ונראה לי שזה מה שקניוק עשה. והמחשבה השלישית שלי הייתה קצת פוליטית. אם מישהו היה מצניח ב-48' יצור כמו גולדסטון לחקור את המלחמה, אני מעריך שהתוצאות של התחקיר היו האשמה חד-משמעית של חיילי המדינה-שבדרך בפשעי מלחמה מן הסוג הגרוע ביותר. ולך תספר שלוחם אחד שגילה כמה רגעים קודם את גופת חברו המחוללת, היה מוכן להרוג חבר אהוב לנשק אחר, בשביל למנוע אולי רצח של ילד ערבי. איש, מן הסתם, לא היה מאמין לזה.