יאיר לפיד נתפס תמיד כ"ממונה על הישראליות"; המסע שפתח לפיד בשבוע שעבר בכינוס תמים תחת השם "הישראליות לאן?" החל בתמימות ונגמר בכוונות. לא אני מגדיר זאת כמסע, אלא לפיד בעצמו, לא בג'ינס וחולצה שחורה, אלא חנוט בעניבה, מהלך על במה כראש ממשלה: "פתחתי במסע כי הבטחתי לבן שלי יואב, שיושב כאן, אני הבטחתי לו איזושהי מדינה, ואני מעדיף למות בעודי מנסה לתת לו את המדינה הזו... אני הולך לכל מקום שמוכנים להקשיב לי, ומצלצל בפעמון כי אין מבוגר אחראי".
משיח לא בא, אבל מדי פעם הוא מצלצל - כנראה בפעמון של לפיד. אין מבוגר אחראי, אבל יש פה ילד שמתלונן על הכל: שבוע אחרי שבוע, טור אחרי טור - כאילו היה התנ"ך של הניו-אייג', מתלונן לפיד על החרדים, על הפוליטיקאים, על חוק החזיר, חוק החמץ, על מספר השרים, על המשטרה, על צה"ל, על הרבנות, על שכר המינימום. כמו כולם. אבל לפיד עושה זאת עם הילת משיחיות וניצול המדיה של ערוץ 2 האגדי, כנושא הלפיד החילוני, התקווה החדשה של המרכזניק המצוי - זה שקורא רק
ידיעות אחרונות, רואה גם
האח הגדול ומייחל לארץ נהדרת נוסח לפיד.
ההתנפלות הוירטואלית על המשיח החדש לא רחוקה מההתנפלות על אחד ממנצחי תוכניות הריאליטי באותו ערוץ שמר לפיד עובד בו. התקשורת אוהבת את עצמה ולכן אוהבת את לפיד. כותרת כמו "מרוץ הלפיד" (19.3.10,
מעריב) ושאלה מפמפמת כמו: "האם הטאלנט שאוהב לצאת בסדר עם כולם עוד יהיה ראש הממשלה של כולם", חותמת על התיזה. טאלנט? קונה. אבל ראש ממשלה??
לממונה על הישראליות היה מה לומר גם על ההינתקות ביוני 2005: "סיכוי יחיד לחיים נורמליים". המילה הזו, "יחיד", כל-כך מאפיינת את הישראלי החדש, המיואש, זה שהבטיחו לו יונה, עלה של זית - וקיבל את אחמד מפוצץ לו את האספרסו בלב תל אביב. מאז תרבות ה"יחיד" ו"הסיכוי היחיד לשלום", יש לו לישראלי החדש את היחיד והמיוחד, מישהו לרוץ איתו, זה שמישיר מבט נעים ורך בערב שישי - אותו ערב עליו כתב לפיד (4.2.07, ynet): "אני גם אוהב את הרעיון של שולחן השבת, שבו המשפחה מתכנסת לא סביב הטלוויזיה, אלא סביב השבוע שהיה". מבולבלים? גם אנחנו.
תאמינו או לא אבל חלפה שנה (13.10.06) ולפיד ההינתקות כבה: "מדוע היה דחוף וחשוב כל-כך למדינת ישראל להתפנות מעזה?" שוב מבולבלים? אני לא.