מהי אותה אג'נדה ברקית? – מרבית פסיקותיו בענייני דת ומדינה, פגעו בדמותה היהודית של מדינת ישראל. מעולם לא עמדה לנגד עיניו המסורת המשפטית עתיקת-היומין של העם היהודי. פסיקתו גדושה ציטוטים מן המשפט האמריקני, הגרמני, האנגלי, האוסטרלי ואפילו ההודי, אבל מתעלמת במופגן מאוצרות החוכמה שבארון הספרים היהודי. פסיקתו מבטאת אג'נדה חילונית-הומניסטית, אנטי-משפט עברי, המזוהה עם אליטת מיעוט בחברה הישראלית.
ברק עצמו כתב כי "מאפיינים של שיטת המשפט הישראלית מרחיקים אותה מהתרבות של המשפט העברי... אף האידיאולוגיה שלנו אינה דתית-יהודית... שיטת המשפט שלנו שייכת לתרבות המשפטית המערבית... הגישה הבסיסית היא חילונית". ובמאמר אחר, על 'המהפכה החוקתית' שהוביל, טען כי "אין לזהות את ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית, עם המשפט העברי".
השופט ברק הוא זה שפתח את דלתות הבג"צ בפני סוגיות שאינן בְּגִ"ציוֹת בעליל – לאומיוֹת, דתיות, ביטחוניות, תקציביות ועוד, והפך את האקטיביזם השיפוטי ליעד בפני עצמו, תוך כדי חתירה בלתי פוסקת להבטחת עליונות הרשות השופטת, האליטיסטית, שאינה גוף נבחר, על פני הרשות המחוקקת, הכנסת, שמשקפת את כלל הציבור. כך קידש למעשה את מבחן "האדם הנאור", הלא-שוויוני, על-חשבון "מבחן בוזגלו" השוויוני. כל זה התאפשר לאחר ששיכלל את שיטת "חבר מביא חבר" במערכת המינויים לבית המשפט, והבטיח שעמיתיו ייבחרו בצלמו כדמותו: אשכנזים, חילונים, בוגרי הפקולטה למשפטים בירושלים, תושבי שכונת רחביה, בעלי תפיסות עולם שמשמאל למרצ וחסידי מדינת כל אזרחיה.
אבל לא רק ברק נושא בעול השחיקה במעמד המוסד שנועד להיות מורם-מעם והגיע לגובה של סמרטוט רצפה. היו לו שותפים: למשל
מישאל חשין שברוב שחצנות הבטיח "לגדוע את היד המורמת על ביתי", בימי כהונת שר המשפטים דאז פרופ' פרידמן שביקש לבצע רפורמות מועילות בבג"צ; או הגב'
דליה דורנר ששילחה לכלא באכזריות לחודשים ארוכים, קטין חרדי שחטאו הסתכם בזריקת אבנים בכביש בר-אילן, בניגוד לרוממות השוויון שרווחה בפיה.
וכל שאר עלילות הבג"צ הלא הן כתובות בספרה של נעמי לויצקי - '
כבודו'.
"השיבה שופטינו כבראשונה".