אינטליגנציה אדמתית

מרחב נוסף בשירתה הוא שירי העצים. הידוע ביניהם הוא השיר " אֶל אַרְצִי" ובו השורה: "רק עץ ידי נטעו". המלה 'רק' לא באה, בעיניי, להפחית מערך מעשה הנטיעה, אלא, כדרכה של רחל, להפנות את תשומת הלב לחוויה הממשית, החושית, האישית, שרק עליה היא מוסמכת להעיד. אמירה זו גם באה להמחיש את גודל המשימה העומדת בפני מי שבא להשיב את כסות הצמחייה לעמק הירדן הלוהט שאת חוסר עצי הצל שבו היא חשה על גופה יום-יום. כדאי לזכור שבאותה תקופה חופי הכנרת היו קרחים כמעט לחלוטין. הקרן הקיימת נוסדה רק שמונה שנים לפני עלייתה של רחל ארצה, ורק שנים ספורות קודם לכן החלה במפעל נטיעת העצים שהפך בימינו ליערות הקרן הקיימת. רחל, עם כל התלהבותה מהארץ, רואה את אשר לפניה:

• הוֹי אַרְצִי הוֹרָתִי, מַדּוּעַ
  כֹּה שָׁדוּף נוֹפֵךְ וְעָצֵב?
  זִכְרוֹנָהּ שֶׁל אֶרֶץ חוֹרֶגֶת
  בְּלִי מֵשִׂים עוֹלֶה עַל הַלֵּב:

וכאן בא פירוט העצים הגדלים באותה ארץ אחרת:

• עַל גִּבְעָה - פִּרְחֲחֵי אַשּׁוּחַ,
  בַּמִּישׁוֹר - יְשִׁישֵׁי אַלּוֹן,
  בַּמּוֹרָד, עַל חוֹפֵי הַפֶּלֶג,
  בְּנוֹת לִבְנֶה בִּכְסוּת שַׁבָּתוֹן.
  יַד הַשֶּׁמֶשׁ תִּקְצַר מִתְּקֹעַ
  בְּלֵב הַיַּעַר רֹמַח אֲדֹם,
  יוֹם תָּמִים בְּמִשְׁכַּן בְּנֵי אֹרֶן
  אֲפֵלָה רֵיחָנִית וַחֲלוֹם.

ואם לאה גולדברג מסיימת את שירה העוסק בנושא דומה בתובנה על עצמה:

• אִתְּכֶם אֲנִי נִשְׁתַּלְתִּי פַּעֲמַיִם,
  אִתְּכֶם אֲנִי, צָמַחְתִּי, אֳרָנִים,
  וְשָׁרָשַׁי בִּשְׁנֵי נוֹפִים שׁוֹנִים

הרי שרחל מתרכזת בארץ ובצרכיה:

• הוֹי, אִמִּי! הֵן נֶּחֱלֶה עָלַיִךְ,
  הֵן נִתְבַּע עֶלְבּוֹנֵךְ מֵאֵל –
  עָל מֻכֵּי צֳהָרַיִךְ כְּקֶדֶם
  עוֹד תַּרְעִיפִי נִיחוֹחַ וָצֵל.

יש כאן מעין שבועה להתגייס לשינוי המצב, ועלינו לזכור כי רחל שאפה ללמוד אגרונומיה בדיוק למטרה זו. נסיעתה לצרפת כדי ללמוד את עבודת האדמה היא שהמיטה עליה את האסון של מחלתה, שתעקור אותה מפיסת הארץ האהובה. אם יש טון אלגי בשירת רחל זו סיבתו העיקרית. כאן אנו נוגעים בפרקטיקה בינתחומית חדשה הקרויה אקו-פסיכולוגיה, זו המחשיבה את תיקון מערכות היחסים עם גורמי טבע כלא פחות חשוב מתיקון מערכות יחסים עם בני אדם. זו הטוענת כי הדחקת האבל על פרידה ממקום אהוב ועל ניתוק מהטבע בכלל היא הבסיס לחלק גדול מהסבל הנפשי האנושי.

רחל לא הייתה למומחית לעבודת האדמה. כל שהיא יכולה לעשות הוא לפנות בתפילה אל הכוח העליון הפועל בטבע, לשנס מותניים ולנטוע במו ידיה. על שלושה דברים עומדת הפעילות הסביבתית: התקשרות, מחויבות, אחריות. שלושתן ניכרות בשירי העצים של רחל: החוויה האישית של הנטיעה, כמו כל חוויה משמעותית אחרת בטבע, מחזקת את הקשר למקום, יוצרת מחויבות להשקיע בהמשך הגידול ומעוררת אחריות אישית לעתיד המקום. אחריות זו ניכרת בשיר "אֵקָלִיפְּטוּס". זהו שיר מחאה של ממש. כורתים עץ ורחל כואבת את כאבו וזועמת את זעמו:

• לֹא אַחַת רָאִיתִי: הוּנַף הַקַּרְדֹּם
  וְהוּרַד וְנִנְעַץ בַּשְּׁאֵר.
  מְעוֹלָל בֶּעָפָר הוּא שָׂרוּעַ דֹּם
  זֶה הַנּוֹף הַמַּרְטִיט, הַנּוֹהֵר.
  הַשָּׂרִיד הַיָּתוֹם מזְדַּקֵּר נוּגוֹת,
  מְיֻתָּר וְעֵירֹם מִכֹּל.
  וְתָמִיד נִדְמֶה: הַפַּעַם הַזֹּאת
  לֹא יִשְׁכַּח הָעֵץ, לֹא יִמְחֹל.
  תִּפְקְדֶנּוּ שׁוּב, אַךְ שָׁנָה תִּנְקֹף -
  תַּעֲמֹד מִשְׁתָּאָה וְתַבִּיט:
  לַמָּרוֹם כְּאָז כָּמֵהַּ הַנּוֹף,
  וְנוֹהֵר כְּאָז וּמַרְטִיט.

רחל מזדהה עם האקליפטוס. היא חשה את כאבו ועלבונו. היא קובעת כי אין מחילה על הכריתה. אבל העץ, בכוח ההתחדשות הטבוע בו, אינו משתהה לנזוף ולנקום כי אם מגייס את כל כוחות החיים שבו לצמיחה מחודשת. עצם ההימצאות בסביבות העץ, עצם תשומת הלב ומתן העדות למה שעובר עליו, ואפשר לומר, הדיבור בשמו, יש בהם כדי להרחיב את מודעותו של האדם הצופה. בלי משים זז משהו במימד עמוק וקדום של הנפש, מימד שבו שורשי הישות האנושית נוגעים בשורשי העץ, שבו הכמיהה למרום משותפת לשניהם, שבו יש מכות קרדום וכאבי כריתה, אך גם הבקעה של חוטרים ונצרים מן הגדם. מי שחי בשכנותם של עצים, לומד ברובד רגשי-מהותי בלתי מילולי ואולי בלתי רציונלי שיעורים באינטליגנציה רגשית ואף באינטליגנציה אקולוגית. שיעורים אלה יאפשרו לו לחיות את חייו ביתר השלמה וקבלה, והם הם הבסיס לתחושת ההתעלות והשמחה של אף-על-פי-כן ולמרות-הכול, המרחפת כפרפר צבעוני בין דפי ספרה הלבן של רחל. מימד החגיגה מגיע לשיאו בשיר "עֵץ אַגָּס":

• יַד הָאָבִיב בַּקֶּשֶׁר הַזֶּה... אָדָם מֵקִיץ מִשֵּׁנָה
  וְרוֹאֶה: מוּל חַלּוֹנוֹ
  עֵץ אַגָּס מְלַבְלֵב,
  וּבִן-רֶגַע: הָהָר זֶה רָבַץ עַל הַלֵּב
  הִתְפּוֹרֵר וְאֵינוֹ.
  הֵן תָּבִין: לֹא יוּכַל הָאָדָם בְּאֶבְלוֹ הִתְעַקֵּשׁ
  עַל פִּרְחוֹ הָאֶחָד שֶׁכָּמַשׁ
  בִּנְשִׁיבַת הַסְּתָו הָאַכְזָר -
  אִם אָבִיב מְפַּיְּסוֹ וּמַגִּישׁ לוֹ, חַיֵּךְ וְהַגֵּשׁ,
  זֵר פְּרָחִים עֲנָקִי לְמוֹ חַלּוֹנוֹ מַמָּשׁ!

כאן ברור שהמשוררת רואה עצמה כחלק מצרור חיים גדול וכי חגיגת האביב שלו משכיחה את יגונה הפרטי . בזה כמו הביעה את המוטו של התנועה האקולוגית: "האדמה במרכז", ולא האדם במנותק ממנה. האדם הוא חלק מהאדמה, שמחתה שמחתו, חגיגת הטבע מתגברת על האבל האישי ואף על המוות האישי, שאיננו, ככלות הכול, אלא תהליך טבעי של החזרת החומרים לאדמה לשם שימוש חוזר, לשם יצירת הקומפוסט התוסס של מצע החיים, כפי שנראה בשיר "תְּמוּרָה":

• הַגּוּף הָרָפֶה הַזֶּה,
  הַלֵּב הַזֶּה הֶעָגוּם
  יִהְיוּ לָרִבּוֹא גַּרְגְּרִים שֶׁל עָפָר פּוֹרֶה,
  לְכֹחוֹת אֲדָמָה הַצּוֹפִים לַיּוֹרֶה
  וּפוֹרְצִים עַלִּיזִים לָרוּם.
  עִם בִּרְכַּת הַיּוֹרֶה אֶשְׁתַּרְבֵּב לַמֶּרְחָב
  בֵּין סִדְקֵי אֲרוֹנִי,
  בֵּין גּוּשֵׁי אֲדָמָה רָוִים,
  וְאָצִיץ לָעֵינַיִם לֵאוֹת-הַשָּׁרָב
  בְּעֵינַי עֲשָׂבִים.

מאחר שהשירה נחשבת לגורם משפיע ביצירת יחסנו לטבע והתגייסותנו, או לא, להצלת הסביבה, החלו מבקרים בקריאת הקאנון הספרותי של ארצותיהם, ממש כשם שבעשורים הקודמים נערכו קריאות של הקאנון הספרותי דרך עדשות הפמיניזם והאנטי קולוניאליזם. כל זאת במטרה לראות 'איפה טעינו' ומה יוביל אותנו הלאה. לאחר שנים של הכנה, התיישבתי, כמנהגי, על הספסל בקצה המזח בקיבוץ גינוסר שבו אני חיה והתחלתי בקריאה אקו-פואטית בשירי רחל. קני המידה לבחינה שכזו עדיין אינם מוגדרים (עד כמה שקני מידה להערכת שירה בכלל הם מוגדרים) ומה שידריך אותי יהיה העיקרון של שירים המתמקדים בטבע כישות בפני עצמה, ולא רק כמטאפורה למצבו של האדם. כמו-כן תיבחן הזיקה למקום מסוים שיש איתו היכרות והתנסות עמוקה ומורכבת ובעיקר לא מייפייפת. כאן אתייחס לשירים שאינם תיאורי נוף, כי אם החייאה של פיסת עולם גאו-פיזית שאינה עומדת בפני עצמה, אלא מהווה חלק מן המערכת המסועפת האדירה והפלאית שהיא היקום. אמנם קני המידה שעליהם הצבעתי כעת יכולים להספיק בהתחלה, אך אי-אפשר שלא להזכיר את קני המידה שהעמיד טארי גיפורד הבריטי בספרו המכונן "קולות ירוקים" (לונדון 1995, ומהדורה מורחבת ב-2009) . גיפורד מבחין בשלושה סוגים של כתיבת טבע: כתיבה פסטורלית, שלטעמו איננה משקפת את המציאות המורכבת והופכת את הטבע לתפאורה יפה מדי; כתיבה אנטי פסטורלית, שבמאמציה להישמר מרומנטיקה מגזימה באופן לא אמין לכיוון הנגדי; וכתיבה פוסט פסטורלית, והיא הרצויה. כתיבה זו רואה את העולם הפיזי כפי שהוא, על השבר שנבעה בו ועל אפשרויות הפגישה עם המופלא והזדמנויות החגיגה הגלומות בו. אני רוצה לטעון כי למרות הדימוי הרך והטרגי של רחל, שירתה היא שירה פוסט פסטורלית באופן מובהק, עם מימד של חגיגה. חגיגת הקיום כשלעצמו, הניזונה בעיקר מחוויות הפליאה והתרחבות המודעות שמשפיעה סביבה טבעית. בשל חג הביכורים, אתחיל בשירי גן-הירק של רחל:

• נֶבֶט

  אֶל פְּנֵי עֲרוּגָה גָּחַנְתִּי לִרְאוֹת,
  אֶל פְּנֵי עֲרוּגָה בַּגַּן:
  צְבָא אַחִים קְטַנִּים, נִבְטֵי אִילָנוֹת,
  לֵב בּוֹטֵחַ וְשֶׁכֶם סַבְלָן.
  עָלֹה וְעָלֹה בַּקַשְׁיוּת זַכָּה,
  שְׂדֵה הַקְּרָב מִתְרַפֵּט וְנָע,
  עוֹד מְעַט וְשִׁכְבַת הֶעָפָר הַדַּקָּה
  תֵּרָתַע מִפְּנֵיהֶם, תִּכָּנַע .
  מְקַדְשֵׁי נְהָרָה בְּמַחְשָׁךְ עֲגוּם,
  גְּבוּרַתְכֶם הַצְּנוּעָה הַזֹּאת
  לַלֵּאֶה , לַכּוֹפֵר , לְדַל-אֵין-מְאוּם
  נִחוּמִים בָּהּ, וְצַו בָּהּ, וְאוֹת.

  לְיַד הַחַלּוֹן

  יֵשׁ גַּם נַחַת, גַּם מַשֶּׁהוּ נַחַת
  בַּתֵּבֵל הַנּוּגָה הַזֹּאת:
  בֶּחָצֵר הַקְּטַנָּה ,מִתַּחַת,
  לִשְׁכֶנְתִּי - גִּנַּת יְרָקוֹת.
  בַּגִּנַּה, בִּתְלָמֶיהָ הַשְּׁנַיִם,
  תַּלְתַּלֵּי אֲפוּנָה יָפִים
  וּצְנוֹנִית חַכְלִילִית עֵינַיִם
  וְזַנְבוֹת בָּצָל חֲצוּפִים.
  וּמִבֵּין הַתְּלָמִים מִתַּחַת
  אֶל חַלּוֹן חַדְרֵי הַמּוּרָם
  דְּמוּת עָבָר אֲהוּבָה וְנִשְׁכַּחַת
  מְטַפְּסָה וּמַבֶּטֶת דּוּמָם.

  בַּגִּנָּה

  בְּבֹקֶר אֱלוּל הָעוֹלָם וָרֹד וְתָכֹל,
  מַרְעִיף תַנְחוֹמִין .
  שֶׁמָּא לָקוּם,לְהִתְנַעֵר מֵעֲפַר הָאֶתְמוֹל,
  בַּמָּחָר לְהַאֲמִין?
  שֶׁמָּא בְּלֵב עָנָו לְבָרֵךְ אֶת הָעֹל,
  לְהַצְדִּיק אֶת הַדִּין ?
  בֵּין שׁוּרוֹת עֲרוּגוֹת וּתְלָמִים נַעֲרָה תָּבוֹא,
  הַבֶּרֶז יִגְעַשׁ.
  הִיא מַזָּה רְסִיסֵי חַיִּים, אַף גִּבְעוֹל בִּצְמָאוֹ
  לֹא נִשְׁכַּח, לֹא נֻטָּשׁ.
  אוּלַי לִסְלֹחַ לָאֵל אֶת זְדוֹן לְבָבוֹ,
  אוּלַי לְהַתְחִיל מֵחָדָשׁ?