מה חשב ברקת? שמרצ תצביע בעד אישור התוכנית בניגוד לעמדותיה המוצהרות רק מפני שהוא נתן הוראה? אי-אפשר לחשוד בו שהוא נאיבי עד כדי כך. מכאן המסקנה שעוד לפני ההצבעה החליט ראש עיריית ירושלים לסלק את מרצ מהקואליציה ומצא את הסיבה לכך בדיון בוועדת התכנון.
נקודה נוספת למחשבה: מרצ לא פרשה ביוזמתה מהקואליציה, נוכח התעקשות ברקת לאשר בוועדת התכנון תוכנית שהיא (מרצ) מתנגדת לה בתוקף, מטעמים מדיניים ומעשיים. כלומר, הייתה שם הנחה שגם אם יצביעו נגד התוכנית, ברקת, שממילא היה לו רוב לאישורה, לא "יפוצץ" את השותפות הקואליציונית.
מרצ טעו בהנחתם זו. ברקת "זרק" אותם. בכך נופץ הדימוי שראש העירייה טרח עליו מאז נבחר: להפריך את ההנחה המתפשטת והולכת, כי ירושלים הופכת לעיר חרדית וכי הסיעות החרדיות מכתיבות למעשה לעירייה את מדיניותה. צריך לזכור כי ברקת נבחר לתפקידו לא בשל דעותיו המדיניות, אלא בשל היותו אדם חילוני שהתמודד נגד המועמד החרדי. לראשונה מזה שנים, בבחירות האחרונות לעיריית ירושלים, הצביע הרוב החילוני-מסורתי נגד מועמד חרדי לראשות העירייה. החילונים הצביעו בעד ברקת בלי לשאול מה הן השקפותיו הפוליטיות. הם הסתפקו בכך שהוא חילוני והאמינו כי בחירתו תבלום את ה"השתלטות הזוחלת" של החרדים על העיר. תושבים רבים המגדירים עצמם כדתיים מסורתיים הצטרפו אף הם, מתוך סלידה מסגנון ההתנהלות של החרדים.
בהמשך להלך רוח זה, הצטרפה גם מרצ, מפלגה חילונית מובהקת, לקואליציה העירונית. למרות שהיו מודעים להשקפותיו הפוליטיות הימניות–קיצוניות של ברקת. הם האמינו כי המטרה לעצור את התחרדותה של העיר, תסייע להם ולברקת להיות שותפים, משום שלהשקפות המדיניות יש משקל מופחת בניהול היומיומי של העירייה.